ישראל פולס

ההזדמנות השנייה של כחול לבן

p
המחבר
בקצרה
פיזור הכנסת ה-21 מעניק למפלגת האופוזיציה הראשית הזדמנות שלא ניתנה מעולם בישראל: לבחון טעויות פוליטיות ולנסות לתקנן בזמן אמת. למשל ויתור על אנשי תלם, צירוף מפלגת גשר ונכונות להידברות ולשיתוף פעולה עם חברי הכנסת הערבים.

ההצבעה הבלתי צפויה במוצאי יום רביעי האחרון [28 במאי] לפזר את הכנסת ולקיים בחירות חדשות ב-17 בספטמבר, במקום שנתניהו יודה כי לא עלה בידו להרכיב ממשלה ויאפשר לנשיא להטיל את המלאכה על חבר כנסת אחר – הפכה את הבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל לסוג של פיילוט. מצד אחד, כל המפלגות שהתמודדו על מקומן בכנסת ה-21 יכולות כעת לדעת את כוחן האמיתי בדעת הקהל; מצד שני, הציבור יכול כעת להבין מה קורה כאשר מסירים את המסכות ביום שלאחר הבחירות ולגלות את סדר העדיפויות האמיתי של הנבחרים, כאשר הם אינם מעלים בדעתם כי בחירות נוספות ממתינות להם מאחורי הפינה.

כך זכינו להתבונן כמו ב"מצלמה נסתרת" כיצד העדיפות הראשונה והאחרונה של נתניהו היא להציל את עורו, וכי לצורך זה הוא מוכן לעלות בעצמו עם 9D על בית המשפט העליון, לשנות את חוק החסינות, לחוקק פסקת התגברות שתאפשר לכנסת למנוע מבית המשפט לבטל חוקים של הכנסת והחלטות ממשלתיות ומינהליות, לשלב את כולנו של משה כחלון בליכוד, להציע ליו"ר העבודה אבי גבאי את משרד האוצר, ועוד ועוד.

כעת זו הזדמנות שלא ניתנה מעולם בישראל: לבחון טעויות פוליטיות ולנסות לתקנן, לא לאחר שלוש או ארבע שנים אלא מיד. את ההזדמנות הזו צריכה כחול לבן, מפלגת האופוזיציה הראשית, לנצל כדי לנסות להפוך את ההישג האלקטורלי הגדול שלה לניצחון שיאפשר לה להרכיב את הממשלה הבאה.

מפלגתו של בני גנץ הצליחה לזכות במספר גדול של מנדטים (35) ולשמור על קיומה השברירי גם לאחר הבחירות, למרות מתחים פנימיים שלא יכלה להסתיר. היא הצליחה להוציא לרחובות רבבות אנשים [25 במאי] כדי למחות על הכוונות להחליש את כוחו של בית המשפט העליון, וגם הצליחה לעמוד מול הפיתויים שהוצעו לחבריה מכיוון הליכוד, לחבור לקואליציה תמורת משרות נכבדות.

בדיעבד, היענותה של כחול לבן לדרישתו של יו"ר העבודה אבי גבאי, להכריז מראש כי לא תשב עם נתניהו בממשלה (דרישה שגבאי עצמו כמעט שלא עמד בה), הייתה מה שמנע מנתניהו להקים ממשלה. אילו הייתה קיימת אופציה – מעשית או תיאורטית – להקים ממשלת אחדות לאומית בראשות הליכוד ונתניהו, כאשר כחול לבן נוטלת בה חלק משמעותי ומקבלת אחריות על תחומים מרכזיים, יכול היה נתניהו לעשות את מה שעשה בעבר: לתמרן בין הימין והשמאל, להעניק תחושה לכל צד שהוא עומד לחתום על הסכם עם זולתו, ולגרום לשניהם להזדרז ולהצטרף אליו תוך נכונות לוותר על חלק מתביעותיהם המקוריות.

זה לא קרה. כחול לבן עמדה בהתחייבותה שלא לחבור למי שעננה פלילית כבדה כל כך מרחפת מעל ראשו, ונתניהו לא יכול היה לשוב ולהשתמש בשמאל מול הימין. כתוצאה מכך העלו מפלגות הימין והחרדים את מחיר השתתפותן בממשלתו, והסתבר כי לא היה די בעצם התחייבותן המוקדמת לשרת אך ורק בממשלתו. נתניהו מצא את עצמו מול ניסיונות סחיטה פוליטית מימין, וכיוון שלא רצה לאפשר לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת אחר, הוביל את המדינה לבחירות חוזרות. ה"פיילוט" הזה מוכיח לכחול לבן כי גם בסיבוב הבא יהיה עליה לנקוט צעד זהה, ולהכריז כי לא תשב עם נתניהו.

אבל בהקשר הערבי עשתה כחול לבן שגיאה קשה ביותר. כיון שהציונות הליברלית אינה יכולה להגיע לשלטון ללא גוש חוסם עם המפלגות הערביות, וכיון שכחול לבן פסלה – לראשונה בהיסטוריה – לא רק את הקמתה של קואליציה עם מפלגות ערביות אלא אפילו שיתוף פעולה פסיבי איתן, נוצר קרע בינה לבין הערבים ונציגיהם. זו הייתה אחת הסיבות לירידה המשמעותית באחוז המצביעים הערבים ולכך שעשרת חברי הסיעות הערביות לא המליצו על גנץ בפני נשיא המדינה.

הצירוף של סירוב (המוצדק מאוד) לישיבה עם נתניהו, ושל החרמתם (הלא סבירה) של הערבים, מנע מכחול לבן את הסיכוי להקים את הממשלה הבאה. לכן השינוי חייב להיות ביחס לערבים. העלייה באחוז ההצבעה במגזר זה, ונכונות להידברות ולשיתוף פעולה עם חברי הכנסת הערבים המוכנים לכך, הם תנאי הכרחי (גם אם איננו מספיק) להגעת המפלגה לשלטון.

סביר להניח כי שינוי במדיניות כלפי הערבים לא יאפשר למשה (בוגי) יעלון להישאר בכחול לבן ועמו אנשי תלם שחברו אליו. ויתור עליהם עשוי להיות מחיר שגנץ יצטרך לשלם. הפעם מתיר לו החוק לצרף אליו את מפלגת גשר של אורלי לוי אבקסיס, וייתכן מאוד שצירוף זה יהיה אטרקטיבי יותר מזה של תלם. על כל פנים, אם הימין בכחול לבן יחזור על החרמת הערבים, כפי שקרה על רקע השתתפותו של ח"כ איימן עודה בהפגנה להצלת הדמוקרטיה, תהיה זו טעות קשה להשאיר את המסגרת המשותפת בדיוק כפי שזו רצה לבחירות באפריל.

כאשר כחול לבן מנתחת את תוצאות הבחירות היא מבינה כי עיקר כוחה בא לה מן המצביעים הליברליים, שאינם רוצים לראות את נתניהו ואת הימין בשלטון. כחול לבן אינה חייבת לאמץ את תפישתו של השמאל הציוני. אבל היא יכולה, בהחלט, להיות המפלגה הדמוקרטית הישראלית. זו שמבינה היטב את חשיבות הביטחון, אבל מבינה לא פחות את החיוניות שבהבטחת היותה של ישראל בעלת משטר דמוקרטי המבטיח את החירות, זכויות האדם ואת הרוב היהודי היציב בה. היא יכולה לחנך לכך שהמתח בין ביטחון, דמוקרטיה וזכויות אדם אינו בהכרח סתירה, כפי שאין סתירה בין היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית, למרות שקיים מתח בין שני המושגים.

היא יכולה לנצל את ההזדמנות שהעניק לה נתניהו באובדן עשתונותיו, ולשלב בשורותיה את מי שהחוק מנע מהם להצטרף אליה רק לפני חודשיים (אנשי צבא בכירים שהשתחררו עכשיו מחובת ה"צינון", ופוליטיקאים שפרשו ממפלגותיהם ושנאסר עליהם להשתתף בבחירות שלאחר מכן במסגרת מפלגות קיימות). מעולם לא ניתנה הזדמנות כזו לאופוזיציה הראשית.

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept