ישראל פולס

איך הפכה הצהרת בלפור מהזדמנות לשלום לסלע המחלוקת?

p
המחבר
בקצרה
בחגיגות מאה השנים למכתבו המכונן של שר החוץ הבריטי, נתניהו מעדיף לשכוח את החלק שבו נכתב כי תמיכת הממלכה בהקמת מדינה יהודית מותנה בכך ״שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל.״

לפני ימים אחדים ראיתי בתאטרון "גשר" את המחזה "הרצל אמר", שהופק לקראת יום הולדתה ה-70 של מדינת ישראל. ההצגה מבוססת על ספרו של חוזה המדינה "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה) שנכתב לפני כ-120 שנה. בספר ראה הרצל לנגד עיניו יהודים וערבים חיים בדו-קיום, ומנהיגים מכל העולם מגיעים לארץ כדי ללמוד על שלום, סובלנות אחווה ושגשוג. המחזאי רועי חן הוציא את הרצל מקברו והקים אותו לתחייה אל שנת 1949, רגע לפני העלאת עצמותיו לארץ הישנה-חדשה. הרצל מאוכזב מהלאומנות הדתית שהוא פוגש סביבו. הוא מנסה לשכנע את הישראלים הצעירים שאם ירצו, החזון שלו - יהודים וערבים מבלים יחדיו חופשות לחופי הכינרת, והומוסקסואלים המתקבלים באהבה - לא יהיה אגדה. כידוע, המציאות הפוליטית והחברתית בישראל הופכת את החזון הזה לחלומם של מעטים.

קשה לדעת מה היה אומר הלורד ארתור ג׳יימס בלפור לבנימין נתניהו אילו ישב לצדו בסעודת הערב שראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, ערכה לכבוד ראש ממשלת ישראל ביום חמישי (2 בנובמבר) במלאת מאה שנה להצהרת בלפור. אם נסתמך על מכתבו שר החוץ הבריטי, בוריס ג'ונסון, שניסה השבוע להיכנס לנעליו, ספק רב אם בלפור היה משתתף בחגיגה. במכתב שפרסם במקביל בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הטלגרף" כתב השר הבריטי כי האיש שישב לפני מאה שנה מתחת לאותה תקרה מוזהבת הסתייג מפגיעה בזכויות של העדות הלא יהודיות. לדבריו, ההסתייגות הזאת "לא הובנה באופן מלא".

במכתבו מותח השר הבריטי קו ישר מהצהרת בלפור מ-1917 למסמך שחיברה ועדה בראשותו של בריטי אחר, הלורד פיל, בשנת 1937, וקובע כי "זהו חזון שתי המדינות לשני העמים". משם הוא ממשיך ל-4 ביוני 1967, ומצביע על הגבול שהפריד בין ישראל לממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים, כתוואי לסגירת המעגל ולהשלמת "העסק הלא גמור של הצהרת בלפור". העסק הלא גמור הזה הפיל עד היום רבבות חללים יהודים וערבים. התנגדותם האלימה של הערבים להחלטת האו"ם 181 מ-29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית המיטה אסון על העם הפלסטיני ופערה פצעים עמוקים ביחסים בינו לבין השכנים היהודים.

ב-22 בנובמבר 1967, חמישים שנה ועשרים יום אחרי שבלפור שלח את הצהרתו ללורד רוטשילד, ניסתה מועצת הביטחון את כוחה בסגירת העסק הלא גמור. החלטה 242, השוללת תפיסת שטחים בכוח צבאי ודורשת מישראל לסגת משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לגבולות בטוחים ומוכרים, העניקה הלכה למעשה אישור רשמי לגבולות ה-4 ביוני 1967. ואולם, סירובן של מדינות ערב להכיר במדינת ישראל והטרור הפלסטיני מזה, ומהעבר השני - הסיפוח החד צדדי של ירושלים המזרחית ומפעל ההתנחלויות - שוב הוציאו להצהרת בלפור את הנשמה.

בחלוף עשור מאז מלחמת ששת הימים (1977) וכמו תמיד, בנובמבר, נכנס נשיא מצרים אנואר סאדאת בשערי הכנסת  ופתח הזדמנות לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי. החלטת המועצה הלאומית הפלסטינית בדצמבר 1988 להכיר בהחלטה 242 ולשים קץ למאבק המזוין הרחיבה את הפתח, אך ממשלות ישראל העדיפו להרחיב את ההתנחלויות. הניסיון לשנות את סדר העדיפות, שהחל בחתימה על הסכם אוסלו, בא לקיצו ברצח ראש הממשלה ב-4 בנובמבר 1995.

כעבור 12 שנים נוספות (2007), ושוב בנובמבר, הזרימה ועידת אנאפוליס, שכינס הנשיא בוש הבן, דם חדש לחזונו של בלפור. בשיחות שקיימו בעקבות הכינוס הבינלאומי בעיירת החוף האמריקאית, הצליחו ראש הממשלה אז אהוד אולמרט והנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) לגשר על פערים רבים בדרך לפתרון שתי המדינות.

נתניהו, שתפס את מקומו של אולמרט, אינו חוסך במאמצים למחוק כל זכר לפלסטינים במורשת של הצהרת בלפור. הוא הופך אותה מאבן יסוד קטנה לשלום בין שני העמים לסלע מחלוקת עצום. הדברים הגיעו לידי כך שאבו מאזן דרש בשנה שעברה ממדינות הליגה הערבית לתמוך בתביעה נגד בריטניה, בטענה שהצהרת בלפור ניתנה לעם היהודי על חשבון בני עמו.

הנוסחה לסגירת מעגל האלימות שפתחה הצהרת בלפור מונחת לפתחה של ישראל מזה 15 שנה. במארס 2002 פסגת הליגה הערבית החליטה להניח בפני ישראל הצעה להכיר בריבונותה על כל השטחים שממערב לקו הירוק ולקיים עמה יחסים דיפלומטיים וכלכליים נורמליים. כמו כן, נקבע באותה באותה החלטה כי פתרון בעיית הפליטים יתבסס על החלטת האו"ם 194, אך גם צריך להיות מוסכם על ישראל. ב-2013 נתנו נציגי הליגה הערבית את הסכמתם לחילופי שטחים. יוזמת השלום הערבית, המאושררת מדי שנה, אינה נופלת בתרומתה למפעל הציוני מהמכתב ששר החוץ הבריטי שיגר לנדבן היהודי. היא לא זוכה לישיבה חגיגית של הכנסת ואף לא הובאה מעולם לדיון בממשלה.

בתום האירועים לציון הצהרת בלפור ובילוי סוף שבוע בלונדון, ישוב נתניהו למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. על שלט הרחוב שמול ביתו יש לכתוב באותיות קידוש לבנה את המשפט "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה [ארץ ישראל], ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל". והרי זה בדיוק מה שהרצל אמר. עם זאת, את ספרו סיים הרצל במילים "אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – וישאר אגדה".

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept