לוב החדשה מחזירה את הנשים לאחור

ב- 25 ביוני [2014], מיד לאחר שהטילה את פתק ההצבעה שלה לקלפי בבחירות הלאומיות לבית הנבחרים החדש של לוב, נרצחה סלווה בוגהייגיס בביתה שבבנגזי, במזרח לוב. היא הייתה עורכת הדין הבולטת ביותר בין עורכות הדין בארצה, חברה במועצת המעבר הלאומית (NTC) לשעבר, שהובילה את תנועת המורדים בלוב בשנת 2011, ופעילת זכויות אדם ידועה. בפברואר האחרון הוכתה לוב בתדהמה פעם נוספת כאשר נודע כי פעילה אזרחית מפורסמת אחרת נרצחה בטריפולי. אינטיסאר אל-האסארי ודודתה מצאו את מותן ברחוב הומה אדם ממערב למרכז העיר טריפולי.

שני מקרי רצח אלה עלו לכותרות הן בלוב והן מחוצה לה מאחר שהקורבנות היו פעילות חברתיות ידועות. אולם, מקרים רבים אחרים של פשעים אלימים נגד נשים אינם מדווחים בתקשורת. עד עתה, לא נחקר לעומק, ומן הסתם גם לא פוענח, אף לא מקרה רצח אחד, והרוצחים לא הועמדו לדין.

מאז סייעו כוחות נאט"ו למורדים להפיל את משטרו של מועמר קדאפי, סובלות הנשים בלוב החדשה שלאחר ההפיכה, למרבה האירוניה, דווקא מידיהם של אלה שהתיימרו לשחרר אותן, ואשר הפכו ברובם לאנשי מיליציות המעורבים בעולם הפשע. ובעוד שהטענות על מעשי אונס המוניים במהלך הקרבות בשנת 2011 עדיין לא נחקרו, גלוי וידוע כי האלימות נגד נשים היא נושא כאוב במדינה. הנושא נחשב לטאבו חברתי בלוב, והדבר מקשה על הקורבנות להיחשף ולהגיש תלונה. בה בעת, אף אחת מהממשלות שקמו זו אחר זו בלוב לא טרחה להשקיע מאמצים רציניים כלשהם בנושא.

ככל שהדבר נוגע לחקיקה, המכשלה הגדולה ביותר היא, ככל הנראה, ביטול החוק שנחקק בתקופת קדאפי, שאסר את הפוליגמיה כמעט לחלוטין. ערב הוצאתו להורג של קדאפי, באוקטובר 2011, קרא מוסטפא עבד אל-ג'ליל, מי שעמד בראש מועצת המעבר הלאומית של לוב, ללגליזציה של הפוליגמיה, בטענה שאיסור הפוליגמיה מנוגד לשריעה. בשנת 2013, בוטל החוק שאסר את הפוליגמיה, והיא חזרה והפכה להיות חוקית במדינה.

בתקופת שלטונו של קדאפי, היה זה בלתי אפשרי כמעט לשאת אישה שנייה. ואם כי הפוליגמיה לא נאסרה באופן מוחלט, תרגיל משפטי מחוכם הקשה עד מאוד את מימושה. אדם שביקש לשאת אישה שנייה נדרש על פי החוק להשיג את הסכמתה של אשתו הראשונה. אולם הסכמה כזו נחשבה לחוקית רק אם הושגה באמצעות בית דין. האישה הראשונה נשאלה, ביחידות, על ידי שופט האם היא מתירה לבעלה לשאת אישה שנייה, וכל עוד לא נתנה את הסכמתה לכך בכתב, הרי שאם בעלה נשא אישה שנייה, נחשבו נישואיו אלה לבלתי חוקיים.

אמנם, נתונים רשמיים אינם זמינים, אך הדעה הרווחת היא שהחוק מילא תפקיד משמעותי בצמצום ממדי הפוליגמיה, שהפכה [בעקבות החקיקה] לתופעה שכמעט ואבד עליה הכלח בלוב.

מועצת המעבר הלאומית של לוב נושאת באחריות גם לחקיקה נוספת המפלה את הנשים לרעה. בשנת 2012, אימצה המועצה את חוק הבחירות, שהקצה לנשים 10 אחוזים בלבד מהמושבים בבחירות הלאומיות [לבית הנבחרים החדש], בעוד שאת הקצאת המושבים ברמה המקומית השאיר החוק לשיקול דעתן של המפלגות הפוליטיות. אך בחברה הנשלטת בידי גברים, אין לנשים כל אפשרות כמעט לומר את דברן ולהשפיע ברמה המקומית כאשר החוק אינו עומד לצידן. אחרי הכול, המפלגות הפוליטיות מונהגות על ידי גברים, מה שמותיר סיכוי קלוש בלבד לנשים המבקשות להיכלל באחת הרשימות המפלגתיות. למעשה, חרף התפקיד שמילאה מועצת המעבר הלאומית של לוב בהפיכה, רק שתי נשים היו חברות במועצה – אחת מהן, [סלווה] בוגהייגיס, שנרצחה, והאחרת, סלווה אל-דגאלי.

בעידן קדאפי, חלה התקדמות מתמדת בנגישות של נשים לחינוך ולתעסוקה. ואכן, לא היה זה נדיר לראות בתקופתו נשים המכהנות כעורכות דין, כשופטות, כטייסות אזרחיות וכמרצות בכירות באוניברסיטה.

אחד ההישגים הגדולים ביותר שהשיגו נשים בימי שלטונו של קדאפי הוא גישה בלתי מוגבלת לחינוך חינם בכל הרמות. בהכירו בחשיבות החינוך למודרניזציה של החברה, חוקק המשטר הקודם חוק חינוך חובה, שחייב הורים לשלוח את ילדיהם, בנים ובנות גם יחד, לבית הספר עד גיל תשע. הדבר בא לידי ביטוי כיום בשיעור הגבוה של נשים בעלות השכלה גבוהה בלוב, בהשוואה לאזור. גם עתה, מרבית הנערות בלוב מתכוונות להמשיך את לימודיהן בקולג', ומספר הנשים בעלות תואר אקדמי משתווה כמעט לזה של הגברים (32% לעומת 33%, בהתאמה). זאת ועוד, 77% מהנשים שסיימו את לימודיהן התיכוניים מתעתדות להמשיך בלימודים לקראת תארים אקדמיים גבוהים, אם בלוב ואם מחוצה לה.

[לעומת זאת,] שיעור ההשתתפות של נשים בחיים הציבוריים בלוב החדשה נמוך עד כדי 20%. סביר להניח שאחד הגורמים לכך הוא מצב חוסר הביטחון השורר במדינה מאז ההתערבות הצבאית של נאט"ו בלוב בשנת 2011, שהטילה את המדינה לתוהו ובוהו שנמשך עד עצם היום הזה. באופן דומה, בעוד שהנשים בלוב מתעניינות בפוליטיקה, ואף הצביעו בהמוניהן, בשיעור הצבעה של 66%, בבחירות של 2012, הרי שבבחירות שנערכו ביוני 2014 שיעור ההשתתפות שלהן היה נמוך יותר. אפשר לייחס ירידה זו [בשיעור ההצבעה של נשים] לאכזבה ולהתפכחות בעקבות הבחירות הקודמות, שלא הצליחו להביא ליציבות במדינה ואף לא לשים קץ לאלימות.

באשר לשוויון בתעסוקה, ההתקדמות ההדרגתית שחלה בתחום זה בעבר נעצרה לאחר מלחמת האזרחים בלוב בשנת 2011 ועלייתן של קבוצות אסלאמיות שונות, דוגמת אנסאר אל-שעריה. ארגונים אלה אינם נוטים לתמוך בשוויון מגדרי, וכמה מהם כלל אינם רואים בעין יפה יציאה מחוץ לבית של נשים לעבודה.

מכל מקום, אחת הבעיות המעיקות על נשים בלוב הייתה ונותרה הבעיה התרבותית והחברתית. מאחר שהחברה היא חברה שבטית הנשלטת בידי גברים, היא אינה מוכנה לקבל נשים בתפקידים מובילים בחברה. יחד עם זאת, לאחר שנים שבהן נשים שירתו בצבא, במשטרה, במערכת החינוך ובמערכת המשפט, חל שינוי באופן שבו נתפסות הנשים בחברה, אף אם מדובר בשינוי אִטי והדרגתי המתרחש בעיקר בערים הגדולות, בעוד שבאזורים הכפריים עדיין שולטות בכיפה הדעות הקדומות המסורתיות לגבי הנשים ומקומן [הנחות] בחברה