ישראל וסוריה: שלוש שנים של החמצה

שעות אחדות לפני שהמריא מוושינגטון בדרכו לאילת [4 במארס], שם הצטלם על רקע ספינת הנשק האיראנית "קלוז סי", חלק ראש הממשלה בנימין נתניהו עם באי ועידת אייפא"ק את רשמי ביקורו בבית חולים שדה צבאי ישראלי ברמת הגולן. נתניהו דיבר בגאווה על הטיפול המסור של צוותי הרפואה הישראליים בכמעט אלף פצועים סורים שהצליחו לחצות את הגבול. "אותו גבול, הנמצא כמאה מטר מזרחה לאותו בית חולים שדה", הוסיף נתניהו, "הוא הקו המפריד בין הגינות לבין שפלות, בין חמלה לבין אכזריות". מעברו השני של "אותו קו הפרדה מוסרי”, המשיך נתניהו ברומזו לספינת הנשק, נמצאת איראן שמעדיפה לשלוח רקטות, טרוריסטים וטילים, במקום משלחות הצלה הומינטריות.

בסיפור הסיוע ההומניטארי לפצועים הסורים, כמו בפרשת ספינת הנשק האיראנית, המציאות מורכבת יותר מכפי שנתניהו מתאר אותה. הנשק שככל הנראה עשה את דרכו לרצועת עזה הוא פרק שולי בסיפור הכיבוש הישראלי בשטחים. הסיפור המלא צריך להתייחס למצור על רצועת עזה, למצוקתם של 1.6 מיליון תושביה, שחיים ללא חשמל ונאלצים להסתפק בשלוש שעות אספקת מים ביממה, ולסכסוך הישראלי-הפלסטיני הבלתי נגמר. סיום הסכסוך הזה תלוי בין השאר בפתרון בעיית פליטי 48', כולל חצי מיליון הפליטים שמצאו מקלט בסוריה - מקלט שהפך עבורם בשלוש השנים האחרונות למלכודת מוות.