ישראל וסוריה: שלוש שנים של החמצה

שעות אחדות לפני שהמריא מוושינגטון בדרכו לאילת [4 במארס], שם הצטלם על רקע ספינת הנשק האיראנית "קלוז סי", חלק ראש הממשלה בנימין נתניהו עם באי ועידת אייפא"ק את רשמי ביקורו בבית חולים שדה צבאי ישראלי ברמת הגולן. נתניהו דיבר בגאווה על הטיפול המסור של צוותי הרפואה הישראליים בכמעט אלף פצועים סורים שהצליחו לחצות את הגבול. "אותו גבול, הנמצא כמאה מטר מזרחה לאותו בית חולים שדה", הוסיף נתניהו, "הוא הקו המפריד בין הגינות לבין שפלות, בין חמלה לבין אכזריות". מעברו השני של "אותו קו הפרדה מוסרי”, המשיך נתניהו ברומזו לספינת הנשק, נמצאת איראן שמעדיפה לשלוח רקטות, טרוריסטים וטילים, במקום משלחות הצלה הומינטריות.

בסיפור הסיוע ההומניטארי לפצועים הסורים, כמו בפרשת ספינת הנשק האיראנית, המציאות מורכבת יותר מכפי שנתניהו מתאר אותה. הנשק שככל הנראה עשה את דרכו לרצועת עזה הוא פרק שולי בסיפור הכיבוש הישראלי בשטחים. הסיפור המלא צריך להתייחס למצור על רצועת עזה, למצוקתם של 1.6 מיליון תושביה, שחיים ללא חשמל ונאלצים להסתפק בשלוש שעות אספקת מים ביממה, ולסכסוך הישראלי-הפלסטיני הבלתי נגמר. סיום הסכסוך הזה תלוי בין השאר בפתרון בעיית פליטי 48', כולל חצי מיליון הפליטים שמצאו מקלט בסוריה - מקלט שהפך עבורם בשלוש השנים האחרונות למלכודת מוות.

מלאכת הקודש של הרופאים הצבאיים, שתוארה בנאומו של נתניהו, והיחס הנפלא שמגלה הצוות של בית החולים בנהריה לפצועים הסורים, כפי שסופר בכתבתה של אינה לזרבה, מבליטים את הצד המואר של היחס הישראלי לטרגדיה הסורית. אך האם די בכך שבשעה שעל סף דלתה מתרחש פשע נגד האנושות, ישראל מושיטה עזרה רפואית לכמה מאות פצועים? האם ממשלה המתעקשת על הגדרתה כ"ממשלה יהודית", יכולה להתבונן מהצד בטבח, שגבה את חייהם של 130 אלף בני אדם, רובם אזרחים, והפך שני מיליונים לפליטים?

במחנה הפליטים הנצור אל ירמוכ הסמוך לדמשק חיים עשרים אלף פליטים, רובם ילדים, זקנים ומוגבלים. הם ילידי נצרת ועכו, או צאצאיהם של תושבי לוד ויפו. רבים מבין 150 אלף פליטי 48' שהתגוררו במחנה אל ירמוכ עד מלחמת האזרחים ויתר 350 אלף הפלסטינים שמתגוררים בסוריה נהפכו לפליטים בפעם השנייה בחייהם. בתיהם העלובים קרסו על כל רכושם הדל. בפייסבוק אפשר היה לראות תמונות של ילדים נפוחי בטן באל ירמוכ מתחננים לפרוסת לחם. אבל האם פליטותם פוטרת את מדינת ישראל מכל אחריות לגורלם של ילדים ערבים, שהקמת המדינה גזרה עליהם פליטות כפולה?

בנוסף לפליטי 48' הפלסטינים, חיים בסוריה כחצי מיליון פליטי מלחמת 67' שאיבדו את בתיהם ברמת הגולן וצאצאיהם. אין לדעת כמה מהם נהרגו במלחמת האזרחים העקובה מדם וכמה מהם איבדו בשנית קורת גג. על אדמתם הוקמו התנחלויות יהודיות, יקבי יין ואתרי תיירות. במלאת שנה למלחמה בסוריה הציע הד"ר אלון ליאל, שהיה מנכ"ל משרד החוץ, שישראל תכריז על נכונותה לקלוט אזרחים סורים ברמת הגולן ולהגיש עזרה רפואית והומניטרית לכל אזרח סורי שיחפוץ בכך. "אם היד המושטת תיתקל בכתף קרה מצד האוכלוסייה הסורית", כותב ליאל, "לפחות הפגנו את רצוננו הטוב, ואם באופן מפתיע למדי יסכימו אזרחים סורים להגיע לגולן כדי לקבל מחסה זמני, אולי נוכל לשנות את האווירה ביחסינו עם העם הסורי לדורי דורות".

כמו בתחום ההומניטארי-מוסרי, גם בזירה האסטרטגית, מקבלי ההחלטות ורוב הציבור הישראלי מעדיפים לשבת בחיבוק ידיים. אך זה איננו הכיוון הנכון. בקובץ מאמרים שפרסם מכון מתווים על ישראל והאביב הערבי, מצביעים פרופסור אלי פודה וראש המכון, ד"ר נמרוד גורן, על שורה על הזדמנויות שהאביב הערבי בכלל, והמשבר בסוריה בפרט, פותחים בפני ישראל. שניהם החלישו במידה ניכרת את ההשפעה האיראנית באזור, שנתמכה בשנים האחרונות על ידי סוריה וחיזבאללה, וקיבלה עידוד מהשינוי במעמד השיעים בעיראק. 

ישראל הייתה ואולי עודנה יכולה לסייע בגיבוש קואליציה מתונה, שתישען על יזמת השלום הערבית משנת 2002 ועל חתירה לסיום מלחמת האזרחים בסוריה ובלימת התפשטותם של החיזבללה והג'יהאד הגלובאלי מלבנון ומסוריה ובלבנון. מצרים, טורקיה, ערב הסעודית, ירדן ומרוקו הן שותפות פוטנציאליות לברית הזאת. לירדן ולטורקיה יש ענין מיוחד למנוע את גלישת האלימות מסוריה לתחומן.  לישראל צריך להיות אינטרס משותף נוסף, ולא פחות חשוב עם הגוש הסוני המתון: לשים קץ למבוי הסתום בחזית הפלסטינית, שעלולה להידרדר לכדי אינתיפאדה שלישית. החוקרים מסיימים בשאלת השאלות: האם  ההנהגה הישראלית תזהה את ההזדמנות החדשות שנוצרו סביבה, ותשנה את גישתה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי ולהתנהלותה של ישראל במזרח התיכון?