דילוג לתוכן העיקרי

קרי בא והלך – הישראלים נותרו אדישים

האופוריה של ביקור אובמה, התחלפה באדישות כלפי ג'ון קרי המדלג באיזור, כותבת מזל מועלם.
U.S. Secretary of State John Kerry speaks to U.S. foreign service workers during his visit to the U.S. Consulate General in Jerusalem April 8, 2013. REUTERS/Paul J. Richards/Pool (JERUSALEM - Tags: POLITICS) - RTXYDPV

שלושת ימי ביקורו של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי בישראל, שהסתיים ביום שלישי (09.04.2013), סוקרו בכלי התקשורת בישראל באדישות שגבלה בהתעלמות, בעיקר על רקע האופטימיות הרבה שהותיר אחריו הנשיא אובמה, עם תום ביקורו, שבועיים וחצי קודם לכן.

שתי פגישותיו של קרי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שארכו במצטבר כשבע שעות, וכן פגישתו עם הנשיא שמעון פרס זכו לסיקור מינורי ביחס למעמד. הידיעות על כך נדחקו למקום שולי במהדורות החדשות

על סדר היום הישראלי כיכבו באותו זמן עניינים פנימיים כלכליים וחברתיים.הציבור והתקשורת, כמו גם המערכת הפוליטית, עסקו בהרחבה בכוונת שר החינוך החדש לצמצם את היקף בחינות הבגרות. נושא מרכזי נוסף היה הסערה שחוללו פקידי האוצר, שאיימו על הסטודנטים בהעלאת שכר הלימוד מבלי שעדכנו את שר האוצר החדש יאיר לפיד בכוונתם. נזיפתו של לפיד באותם פקידים פתחה את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 ביום האחרון של הביקור והדיווח על פגישתו השנייה עם נתניהו שובצה כאייטם השישי.

גם שר הכלכלה (תמ"ת) החדש נפתלי בנט הצליח לעורר הרבה יותר עניין מקרי והתברג בעמודים הראשונים של העיתונים, על רקע הוראתו להורדת מחירי הלחם האחיד. אפילו קריאתו של אביגדור ליברמן לחברי הכנסת לקצץ 10% ממשכורתם תפסה נפח משמעותי הרבה יותר מאשר תוכן פגישותיו בישראל של אחד האנשים החשובים ביותר בממשל האמריקאי.

שלא לדבר על הפוליטיקאים משמאל ומימין, שהתעלמו מהביקור והעדיפו להגיב על ענייני פנים, ובעיקר לתקוף את לפיד. איפה היו סגני השרים הלוחמניים מהאגף הימני-קיצוני בליכוד: דני דנון, ציפי חוטובלי וזאב אלקין, שבעבר עטו על כל ביקור של מזכיר מדינה אמריקאי, כדי להצהיר על התנגדותם לכל ויתור מדיני? גם הם נצמדו לסדר היום הכלכלי-חברתי והעדיפו לשמור על שקט תעשייתי.

איך קרה שזמן קצר בלבד לאחר ביקורו המהדהד של הנשיא האמריקאי ברק אובמה, שכבש כאן לבבות, השתלט על השיח הציבורי בישראל ויצר אווירה אופטימלית לחידוש התהליך המדיני – הישראלים נשארים אדישים כל כך? קרי הרי אמור היה לרכב על גלי ביקורו המוצלח של נשיאו בישראל. שתי סיבות לכך:

האחת - ביקור קרי, חרף חשיבותו, לא הביא עמו פריצת דרך מדינית, זולת דיווחים על אווירה טובה, מחוייבות אמריקנית לבלימת הגרעין האיראני ותמונות ידידותיות עם נתניהו. לקרי גם אין את הכריזמה של הנשיא, והוא דמות יחסית לא מוכרת עבור רוב הישראלים, שגילו הרבה יותר עניין בקודמתו בתפקיד הילארי קלינטון, בעיקר בגלל הקרבה לבעלה שהיה אהוד מאוד על הישראלים.

השנייה - הדברים שהשמיע קרי היו כלליים ודיברו על תהליך ארוך ואופטימיות זהירה. כך שלדנון, חוטובלי ושאר חברי הכנסת האידאולוגים של הליכוד, שפונקו אחרי הבחירות בתפקידי סגני שרים, לא הייתה סיבה לפתוח חזית עם ראש הממשלה. כל עוד אין תוכנית ויתורים מוצהרת, למה להסתכסך? כך שאם נתניהו ביקש לקנות לעצמו שקט פנימי במפלגתו באמצעות המינויים הללו, הרי שכבר עתה ברור שעשה עסקה לא רעה.

חברי כנסת בליכוד אמנם חושדים, כי בצינורות חשאיים מגלגל ראש הממשלה מהלך מדיני, אך כל עוד הוא מצליח לשמור על עמימות, הם מעדיפים שלא לנבור בכוונותיו, ולהתמקד במחיר הלחם, הקוטג' ושאר עניינים שהמחאה החברתית של קיץ2011 קידמה לראש סדר היום.

כל זה מתחבר גם, כמובן, לעייפות ולאכזבה המתמשכים של הציבור הישראלי מכל הקשור בסכסוך עם הפלסטינים. סקרי דעת קהל בשנים האחרונות הצביעו על כך שהישראלים ספקנים בנוגע לסיכוי להשיג שלום - חרף תמיכתם ברעיון שתי המדינות. המו"מ עם הפלסטינים, שבעבר הסעיר כל כך את הרוחות והיווה את עיקר השיח הציבורי והמפלגתי, הפך מזמן למעיק ולא מעניין.

על רקע האווירה הציבורית הזאת, כנראה שרק פריצת דרך דרמטית במגעים המדיניים תביא לכך שמסעות ג'ון קרי במזרח התיכון יזכו לפתוח את מהדורות החדשות.

 

More from Mazal Mualem

Recommended Articles