ישראל פולס

כחול לבן צריכה להניף דגל שחור מעל עסקת הסיפוח

p
המחבר
בקצרה
כרמטכ"ל נחשף בני גנץ להערכות מודיעין, ולכן הוא יודע כי השאיפה שעסקת המאה תשמש בסיס להסכם מול הפלסטינים היא עורבא פרח. תפקידם של כחול לבן ושותפיה הפוטנציאליים יהיה לשמש מחסום לתוכנית הסיפוח של טראמפ ונתניהו.

שתי מילות מפתח הזדקרו מההצהרות הפומביות של ראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו, ערב צאתו לוושינגטון: "היסטוריה" ו"הזדמנות". "נעשה היסטוריה; פעם אחת בהיסטוריה יש הזדמנות כזאת; יש לנו את ההזדמנות הגדולה ביותר שהייתה לנו אי פעם; אנחנו עומדים לפני רגע היסטורי בתולדות מדינתנו; אני יוצא לוושינגטון בתחושה של שליחות גדולה, של אחריות גדולה ושל הזדמנות גדולה; אני מלא תקווה שנוכל לעשות היסטוריה". יו"ר כחול לבן, בני גנץ, היה מאופק יותר והסתפק פעם אחת במילה "היסטורי". המתווה האמריקאי, אמר גנץ, "הוא אבן דרך משמעותית המגדירה את הדרך שבה יכולים הצדדים בסכסוך במזרח התיכון לצעוד להסכם היסטורי".

נתניהו לא הגזים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נעשה שימוש בוטה ושקוף כל כך לגייס מנהיג זר למערכת הבחירות של מפלגת השלטון. ואכן, התעלול הפוליטי, המכונה "עסקת המאה", נועד לשמש הזדמנות יחידה במינה לסלק את כתב האישום הפלילי נגד נתניהו מהכותרות הראשיות. עם זאת, גנץ הצליח לחמוק מהפח הפוליטי שטמנו לו נתניהו ושותפיו בבית הלבן. הדיבורים של נתניהו על "שליחות גדולה", "אחריות גדולה" ו"החמצה גדולה", לא הרתיעו אותו מלהמשיך בקרב נגד בקשת החסינות המושחתת של נתניהו.

במקביל, ממלכודת הדבש המדינית קשה יותר לגנץ להשתחרר באותה קלות. מי שהכריז זה עתה שבקעת הירדן צריכה להיות חלק ממדינת ישראל, אינו יכול לצאת ידי חובה בלי לשחרר מילה טובה על הצעה אמריקאית הכוללת את סיפוח בקעת הירדן. "אבן דרך" היא הגדרה חמקמקה, שמותירה מרחב תמרון דיפלומטי נדיב. אך ההגדרה ההולמת את מה שמכונה "מתווה" היא אבן נגף. מי שכרמטכ"ל נחשף להערכות מודיעין, יודע מן הסתם כי השאיפה שהביע להפוך את מתווה הסיפוח וההכרה בישראל כמדינת העם היהודי לבסיס להסכם מול הפלסטינים היא עורבא פרח. יש להניח שהוא מבין שיוזמה, הכוללת את סילוק ידיהם של הערבים מהאגן הקדוש בירושלים, אינה עולה בקנה אחד עם רצונו להעמיק את השותפות האסטרטגית עם ירדן, מצרים ומדינות נוספות באזור. גם לא עם מדינות מפתח מחוץ לאזור.

סיפוח בקעת הירדן לא רק גוזל מהפלסטינים את פיסת הקרקע שנועדה לקליטת פליטים, בהם מאות אלפים שעקרו מהאזור בשנת 1967. סיפוח מהווה הפרה של החלטת האו"ם 237 מ-14 ביוני 1967, הקוראת פה אחד לישראל להקל על החזרה של תושבים שנמלטו מהגדה. מדובר ברבע מיליון בני אדם, רבים מהם פליטי 1948, שהושלכו למחנות פליטים במדינות ערב השכנות, רובם בירדן. הסיפוח סותר גם את הסכם קמפ דיוויד בין ישראל למצרים משנת 1978, שמחייב למצוא פתרון לבעיית עקורי 1967. על המסמך הזה חתום כידוע מנהיג הליכוד, מנחם בגין.

טרם המראתו [26 בינואר] התפאר נתניהו כי לפני חמש שנים "נאלצתי להתייצב מול תכנית שהביא נשיא אמריקני, כי האמנתי שהתוכנית הזאת (ההסכם עם איראן) תסכן את האינטרסים החיוניים ביותר של מדינת ישראל ואת עצם הקיום שלה". מה קרה מאז? איראן חזרה להעשיר אורניום, סכנת המלחמה האזורית גברה, שותפיה של ארה"ב להסכם מסרבים לנתק את הקשרים עם איראן והמועמדים הדמוקרטיים לנשיאות מחכים לישראל בפינה.

נתניהו מאמין, כך לפחות הוא אמר, שתכנית טראמפ "מקדמת את האינטרסים החיוניים ביותר שלנו". אם האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל כוללים את הנצחת הסכסוך עם הפלסטינים, חיסולה של יוזמת השלום הערבית וחיזוק מעמדם של איראן וארגוני הטרור – הצדק עם נתניהו. אך אפילו טראמפ מבין, כך לפחות הוא אמר, שהאינטרס העליון של ישראל הוא להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. בפגישה עם עבדאללה מלך ירדן (ברק רביד, ערוץ 13, אוגוסט 2018) אמר הנשיא האמריקאי כי "אם הישראלים והפלסטינים יגיעו למצב של מדינה אחת דו-לאומית, תוך כמה שנים שמו של ראש הממשלה של ישראל יהיה מוחמד".

יוזמת הסיפוח של טראמפ, כמו פרישתו מהסכם הגרעין עם איראן – גם זו בהשראתו של נתניהו – מאיימת על האינטרסים האסטרטגיים של ישראל מול גורמי מפתח בקהילה הבינלאומית. התרגיל החדש של השניים הוא לא פחות מבעיטה גסה בפורום הקוורטט, הכולל, בנוסף לארה"ב, גם את רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם. היה זה נשיא אמריקאי, ג'ורג' בוש, שמרן רפובליקאי, שייסד את הקבוצה הזאת. לא ביל קלינטון ואף לא ברק אובמה. בוש גם עמד מאחורי מפת הדרכים שהוגשה לצדדים במאי 2003 ושהובאה על ידי ארה"ב לאישור מועצת הביטחון (החלטה 1515). ההחלטה קובעת שהסכם הקבע בין הצדדים יתבסס על הקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא. די במבט חטוף במפת המובלעות הפלסטיניות המורחקות זו מזו, כדי להבין שאין דבר רחוק מהתרגיל האמריקאי-ישראלי מהאפיון "בת קיימא". בין עקרונות מפת הדרכים אפשר למצוא גם את יוזמת השלום הערבית, המבוססת על נסיגה ישראלית לקווי 67' עם תיקוני גבול מוסכמים.  

בשבועות הספורים שנותרו עד הבחירות בישראל, כמו גם בחודשים המעטים עד לבחירות בארה"ב, המתווה ישמש בעיקר למטרה שהוא נועד לה – תעמולת בחירות של מפלגות הימין. אך הרוח הרעה שהוא יוצר בשטחים הכבושים ובמדינות ערב השכנות מחזקת את הגורמים הקיצונים, שטענו מלכתחילה שישראל מבינה רק כוח. תפקידם של כחול לבן ושותפיה הפוטנציאליים ממפלגות המרכז והשמאל יהיה לשמש מחסום לתוכנית הסיפוח. עליהם לעשות מאמץ עילאי לשכנע את הפלסטינים ואת מנהיגי מדינות ערב, שלא ישברו את הכלים ושיש לשלום במזרח התיכון חיים אחרי עידן נתניהו וטראמפ. 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

אל תחמיצו
אף סיפור
הירשםו לניוזלטר שלנו
x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept