אחרי פרומו ארוך וציפיות מתגבהות, הסופה המושלמת כבר כאן. בני גנץ החזיר אתמול (רביעי, 20 בנובמבר) את המנדט להרכבת ממשלה לנשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין והפך לפוליטיקאי השלישי בהיסטוריה הישראלית שלא מצליח לעמוד במשימת הרכבת ממשלה (בנוסף לבנימין נתניהו וציפי לבני). ישראל קרובה מאי פעם להיסטוריה שלילית בלתי נתפסת: מערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה. במקביל, מתחממת הגזרה הביטחונית (חיל האוויר ביצע תקיפה נרחבת נגד מטרות סוריות ואיראניות בלילה שבין שלישי לרביעי) והיועץ המשפטי לממשלה יהפוך את נתניהו בתוך זמן קצר לנאשם בפלילים. הפלונטר הפוליטי נראה בלתי פתיר ואין בנמצא אלכסנדר מוקדון ישראלי שיתיר את הקשר הגורדי הזה באבחה אחת, וישחרר את ישראל מהסחרור אליו נקלעה.

"עד כמה שזה מוזר, אחד הגורמים לצרות בהן שקוע נתניהו הוא ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה", אמר לאל-מוניטור השבוע גורם בכיר בליכוד. ההסבר שלו פשוט: בטרם מונה לתפקיד שר הביטחון של נתניהו, הצהיר אביגדור ליברמן שאם יקבל את התפקיד הוא יודיע להנייה שיש לו 48 שעות להחזיר לישראל את גופות חייליה ואת אזרחיה הנעדרים, אחרת יחוסל. ההבטחה הזו רדפה את ליברמן כבומרנג נפץ מיד לאחר שנכנס לתפקידו. הנייה חי וקיים עד עצם הרגע הזה וליברמן, שהסמל המסחרי שלו היה "מילה זו מילה", מצא את עצמו נחבט ומושפל ע"י כל זב ומצורע במערכת הפוליטית וברשתות החברתיות.

לפני שנה הוא התפטר מתפקיד שר הביטחון [נובמבר 2018] ומאז הוא ניצב מאחורי הבטחותיו ומילותיו כצוק איתן. ליברמן משקם במהירות את תדמיתו כ"מר מילה זו מילה" ואת המחיר משלם נתניהו.

ביום רביעי השבוע עצרה המערכת הפוליטית כולה את נשימתה לקראת השעה 13:00 בצהריים, עת אמור היה ליברמן לפרסם את גזר דינם של נתניהו וגנץ. בניגוד להערכות רבות, ליברמן לא התהפך וחזר לזרועותיו של נתניהו. אולי אפילו להיפך. הוא גם לא שבר שמאלה, לעברו של גנץ. מחירה של פנייה חדה כזו היה כבד מדי אפילו עבורו: הקמת ממשלה בקולותיהם של ארבעה ח"כים ערבים לפחות, שיצביעו עבורה מבחוץ. הלחצים שהופעלו על ליברמן בשבועות האחרונים משני הכיוונים היו עצומים. הוא נקרע בין שני יצרים ושאיפות מנוגדים: מחד, התיעוב שפיתח כלפי נתניהו והמאמץ האדיר שהוא משקיע על מנת לשחרר את ישראל ממנהיגותו. מאידך, התיעוב ההיסטורי הלאו-בר-כיבוש שלו כלפי חברי הכנסת הערבים, שאותם הוא מכנה בכל הזדמנות "גיס חמישי".