ישראל פולס

היעלמותו של הכיבוש מהשיח הפוליטי בישראל

p
המחבר
בקצרה
היו זמנים שהקריאה "די לכיבוש" זכתה למקום של כבוד בשיח הפוליטי הישראלי. תחת שלטון נתניהו הכיבוש פינה את מקומו לשיח הסיפוח וההסתה, אף שמציאות הכיבוש היא האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית ועל זהותה היהודית.

הבחירות לכנסת ה-21 תהיינה הפעם ה-15 מאז מלחמת 1967 שאזרחי ישראל וחייליה יממשו את זכותם הדמוקרטית, בשעה שהם שולטים על מיליוני בני אדם. היו זמנים שהקריאה "די לכיבוש" זכתה למקום של כבוד בשיח הפוליטי לצד המילה "שלום". אבל בעשור של שלטון נתניהו-בנט המילים הללו פינו את מקומן לשיח הסיפוח וההסתה (ראו מאמרו של שלומי אלדר). כאילו שאם לא אומרים "כיבוש" אין כיבוש. מה שהקפיץ את הימין נגד מגישת "המגזין" בערוץ 13, אושרת קוטלר, לא היה השימוש שלה במונח "כיבוש" אלא "הפגיעה בחיילי צה"ל" (היא אמרה: "שולחים ילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם. זו התוצאה של הכיבוש", 16 בפברואר). השורה התחתונה בדבריה – "זו התוצאה של הכיבוש" – יצאה נקייה. אם לא מגיבים (על כיבוש) זה לא קיים.

כיצד מתמודדת מדינה המתהדרת בתואר "דמוקרטית" עם שליטה מתמשכת על עם אחר? יש כמה שיטות. בנימין נתניהו, למשל, מצייר מציאות אלטרנטיבית. כך לדוגמא, בנאום שנשא במארס 2018 בוועידת אייפא"ק, הוא מתח ברוב חוצפתו קו ישר בין הערכים שהנחילו לאמריקה אברהם לינקולן ומרטין לותר קינג: "חירות, צדק, שלום ותקווה" לבין ערכי היסוד של ישראל, תוך התעלמות מישראל הכובשת, המפלה, המדכאת והמייאשת. מעניין לאיזה ערך הוא משייך את "הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי".

יו"ר הימין החדש, נפתלי בנט, תהה ב-2013: "איך זה אפשרי להיות כובש בבית שלך? הרי זה הבית שלנו". סגנית שרת החוץ, ח"כ ציפי חוטובלי מהליכוד, דרשה ב-2015 מפקידי משרד החוץ "לחזור לאמת הבסיסית של זכותנו על הארץ הזו". לצד טיעונים ביטחוניים ומדיניים היא אמרה: "עליכם להדגיש את הקשר התנ"כי וההיסטורי של היהודים לארץ ישראל".

לימין החילוני יש דרכים משלו להצדיק את מציאות הכיבוש. ראשית, הצד הפלסטיני מסרב לקבל את התנאים (הצודקים, כמובן) של ישראל. שנית, הפלסטינים הם חבורת טרוריסטים שיהפכו את הגדה המערבית לעזה שנייה ויאיימו על תושבי כפר סבא, כפי שהם מאיימים על אנשי כפר עזה. מיטיבי לכת מגייסים נגד "הפייק כיבוש" טיעונים משפטיים עדכניים. הם שולפים אותם ממסקנות ועדת השופט אדמונד לוי שנתניהו מינה בשנת 2012 כדי לבדוק את מצב הבנייה ב"יהודה ושומרון".

הוועדה קבעה אז כי ל"יהודה ושומרון" אין מעמד של שטח צבאי כבוש, שכן הוא הוכר כשטח המיועד למדינה יהודית במסגרת הצהרת בלפור (1917), ועידת סן רמו (1920) וכתב המנדט של חבר הלאומים (1922). עוד קבעה הוועדה כי מאחר שתוכנית החלוקה מ־1947, שבה הובטח שטח זה למדינה ערבית, לא הגיעה לידי מימוש, הרי שפג תוקפה. כך גם הסיפוח הירדני של השטח ב-1950 שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית. עם זאת, הוועדה נמנעה מלציין מהו המעמד בפועל של שטחי הגדה המערבית והדגישה כי ממשלות ישראל נמנעו מלספחם.

הוועדה לא ציינה כי בשנת 2003 אימצה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד (החלטה 1515) את "מפת הדרכים", הקובעת כי הסכם הקבע "ישים קץ לכיבוש שהחל בשנת 1967". המסמך מציין כי ההסכם יתבסס בין השאר על העיקרון של אדמה תמורת שלום ועל יוזמת הליגה הערבית, שמציעה לישראל נורמליזציה וביטחון תמורת הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' (בהמשך –  עם חילופי שטחים).

נתניהו היה חבר בכיר בקבינט של ראש הממשלה אריאל שרון, שאישר את מפת הדרכים בצירוף הסתייגויות (שנדחו). "אפשר לא לאהוב את המלה כיבוש", השיב שרון למבקריו בסיעת הליכוד [2003], "אבל זה מה שקורה...להחזיק שלושה וחצי מיליון פלסטינים תחת כיבוש, זה גרוע – גם לישראל, גם לפלסטינים...זה לא יכול להימשך ללא סוף". שרון שאל את חבריו האם הם רוצים להישאר לנצח בג'נין, בשכם, ברמאללה ובבית לחם. התשובה המעשית של הימין מודל 2019 לשאלה הזאת היא "למה לא?" ובעצם מי מפריע להם? החבר דונלד טראמפ? השותפים לדרך ממדינות וישגראד? הבוחר היהודי שכבר משוכנע שאין דבר כזה כיבוש? סקר מדד השלום שנערך במלאת 50 שנה למלחמת 1967 מצא כי 62% מהיהודים סבורים שהשליטה הישראלית בשטחים איננה כיבוש. בימין ובמרכז רק מיעוט (12% ו-37% בהתאמה) סבורים שמדובר בכיבוש.

התקשורת הישראלית גילתה שסיפורים על פגיעה בזכויות אדם בשטחים משעממים את הקוראים והצופים. הדיווחים על גזל אדמות והתעמרות ברועי צאן נעלמו מדפי העתונים וממהדורות החדשות.

רק בשמאל, הקטן בשלושת המחנות, רוב מכריע (86%) סבורים כי ההגדרה הנכונה למצב הקיים הוא כיבוש. אך מה שמפריע לרבים בשמאל הוא בעיקר הנזק שהכיבוש מסב לנו, הישראלים-היהודים. כך תא"ל (במיל') אילן פז, שהיה ראש המינהל האזרחי ביו"ש, העיד בפייסבוק שאכן הכיבוש משחית, כפי שאמרה קוטלר. מעטים בשמאל מדברים על הסבל שהכיבוש מסב למיליוני פלסטינים שלא ידעו יום אחד של חירות. מתי מעט אכן מבקרים בשטחים ומטים אוזן לאנשים הכלואים בין ההתנחלויות למאחזים.

בתשובה לשאלת אל-מוניטור, אמרה השבוע רעיה ירון, דוברת ארגון "מחסום ווטש", שעוקבת אחר התנהגות חיילי צה"ל בשטחים, כי איש מחברי הכנסת לא הצטרף לסיורים שהארגון מקיים באזור. דובר "שוברים שתיקה", דין יששכרוף, ציין בשיחה עם אל-מוניטור כי הארגון, שמתעד את עוולות הכיבוש, זוכה לשיתוף פעולה מצד חברי מרצ והרשימה המשותפת. הוא ציין לטובה את ח"כ קסניה סבטלובה מהתנועה בראשות ציפי לבני, בכירת הליכוד שחצתה את הקווים והייתה לאחת הדוברות הבולטות של מחנה השלום. הן הבינו שמציאות הכיבוש היא האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית ועל זהותה היהודית. שתיהן לא תהיינה בכנסת הבאה, וגם לא בטוח שמרצ תהיה שם. 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept