ישראל פולס

ח"כ איימן עודה דורש הכרה באסון הלאומי שלו

p
המחבר
בקצרה
בזמן שהמוני ישראל חגגו את יום העצמאות, יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה ביקר בכפרים הערביים שנהרסו ב-1948. "אפשר להתווכח הרבה על פוליטיקה, אבל יש כאן אסון ועל זה לא צריך להתווכח. לא מוסרי להתווכח על זה", הוא אומר.

מילדותו זוכר יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, את מראות חגיגות ערב יום העצמאות בשכונת הכרמל בחיפה, עיר הולדתו, ואת הוריו שהסבירו לו ש"זה לא היום שלנו" ונשארים בבית. "אז פשוט ישבנו בבית", הוא משחזר בראיון לאל-מוניטור בבוקר שאחרי חגיגות ה-70 למדינת ישראל. "אני זוכר גם את העצב האישי של המשפחה שלי, של הדודים שנעקרו מהבתים שלהם בשנת 1948, שביום הזה היו חוזרים לשם, בוכים ומתאבלים על האסון שלהם, על אובדן המולדת, האדמות והחיים שהיו להם. בעיר שלנו חיפה היו 70,000 ערבים ונותרו 2,000 אחרי 1948. ומאות כפרים נהרסו. קוראים לזה אסון לאומי".

הפער הזה, בין השמחה הגדולה של היהודים לבין האסון האישי של הערבים, תורגם בשני העשורים האחרונים גם לאירוע שציין את הנכבה – יום אסונם של הפלסטינים ערביי ישראל, ואשר ביטא תודעה פוליטית רחבה וזיכרון לאומי קולקטיבי מצדם.

האירוע הראשון נערך בשנת 1998, כשמדינת ישראל חגגה את שנת ה-50 לעצמאותה. לאורך השנים נתפס האירוע כמתריס ביום חגו של הרוב היהודי במדינת ישראל. גם השנה [2018], ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, אוזכר האירוע רק בשולי החדשות של מרבית ערוצי התקשורת.

בתוך המולת החגיגות, המטסים והזיקוקים, הסתובב ח"כ עודה בין יישובי "העקורים" בישראל – אותם מאות אלפי ערבים שנתלשו מבתיהם באחת בשנת 1948, ביניהם כפרו של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש, אל-בירווה שבגליל המערבי. יומו של ח"כ עודה הסתיים ב"תהלוכת השיבה" בעתלית לציון הנכבה [19 באפריל] בה לקחו חלק כ-20,000 משתתפים, רובם ערביי ישראל. "אין ספק שזה עם שהוא עיקש להכיר באסונו ולא יוותר אף פעם, זה הדבר הכי עמוק. זה הדי.אן.איי. שלנו", הוא מסכם את חוויותיו מהאירוע בעתלית. "לוקח שנים לעבד טראומה לאומית כזאת ולראות אותה בהקשר רחב יותר מההקשר האישי. יש משפט של מחמוד דרוויש 'תתרחק בשביל לראות אותך', וזה בדיוק כך".

בימים שקדמו ליום העצמאות השבעים פרסם ח"כ עודה שני מאמרים כואבים ונוקבים, בעיתון "הארץ" וב"ניו יורק טיימס" בהם ניסה להסביר מדוע יום העצמאות הישראלי הוא יום אסונם הלאומי והאישי של ערביי ישראל. "באתי להפריע לחגיגה" הייתה כותרת מאמרו בהארץ בו הסביר: "...חגיגות ה-70 שלכם גם מציינות שבעים שנה לאסון שלנו, וככל שאתם מכחישים את הנכבה כך היא חיה ובועטת בזיכרון, בתודעה ולפעמים ממש ביום יום".

המילים של ח"כ עודה לא היו מתריסות או מתנגחות אלא הציגו עובדות כואבות. לכן היה בהן משהו חזק, נוקב ומעורר מחשבה גם עבור הרוב היהודי החוגג. עודה אינו מבטל את עצמאותה של ישראל ומסביר שאפשר אולי להתווכח על פוליטיקה ועל מי התחיל במלחמה ההיא או מי צודק, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהיה כאן אסון לאומי, "ואפילו לא מוסרי להתווכח על זה".

"זה מצב שאין לו אח ורע בעולם", הוא מחדד את הנקודה, "שבאותו יום שקבוצת הרוב חוגגת, קבוצת המיעוט מרגישה שזה יום אסונה".

בפרקטיקה של החיים, ח"כ עודה מן הסתם גם מתכוון להתנהלות אוטומטית שלא נותנים עליה את הדעת בתוך היומיים הכה מיוחדים לישראלים יהודים: יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. הצפירות ביום הזיכרון שיוצרות מצבים טעונים בסביבת חיים משותפת ליהודים וערבים, או שירת התקווה באירועים רשמיים שערביי ישראל, שהם כחמישית מהאוכלוסייה במדינת ישראל, אינם יכולים להזדהות איתה.

ח"כ עודה פועל נכון בכך שהוא מבקש קודם כל אמפתיה והכרה באסון הלאומי שלו. זה בסיסי מאוד מבלי להיכנס לוויכוח הפוליטי הנדוש. "הטענה הישראלית הקלאסית היא: הם לא קיבלו את תוכנית החלוקה, הם התחילו, בגללם פרצה מלחמה, אז אותנו לא מעניין שום דבר", מסביר עודה. "אפשר להתווכח הרבה על פוליטיקה או על השאלה האם יש חלק או אין (חלק) להנהגה הערבית במלחמה ובתוצאה, אבל יש כאן אסון ועל זה לא צריך להתווכח. לא מוסרי להתווכח על הדבר הזה".

ח"כ עודה מנסה להעביר את המסר, לפיו חובתו לציין את הנכבה ולא לשמוח ביום העצמאות הישראלי היא לא רק אלמנטרית וטבעית, אלא בבחינת ציווי מוסרי וערכי של החברה הערבית במדינת ישראל. היא לא באה מבחינתו על חשבון היהודים ולא אמורה לגרוע משמחתם, ובלבד שיצליחו לראות את הצד האחר שלה.

"אני מודע לכך שזו סוגיה מאוד רגישה", הוא אומר, "אם אני נגד הפשעים שנלוו להקמתה זה לא אומר שאני נגד המדינה. אני רוצה מדינה לצד מדינה, אני רוצה מדינה פלסטינית והכרה רשמית בעוול ההיסטורי שנגרם לנו. בעיני, מדינה שרוצה לנקוט בצעד מוסרי וחכם צריכה להכיר בעוול הלאומי שלנו ולחשוב איך בונים את האזרחות המשותפת כאן".

בחזון של ח"כ עודה שני דברים יסללו את הדרך לנורמליות ביחסים בין יהודים לערבים ובין המדינה לאזרחיה הערבים: "הקמת מדינה פלסטינית כי זה העם היחיד בעולם שנותר ללא הגדרה עצמית, והכרה רשמית של מדינת ישראל בעוול ההיסטורי. זה שנתפס כאילו אני הפרובוקטור, כאילו אני הבעיה, זה לא מוסרי בעיני. עד אז יום העצמאות לא יהיה יום שמח עבורי, זה יישאר יום הנכבה. כשמדינת ישראל תכיר בעוול ההיסטורי, אשמח מאוד שיהיה יום אזרחות לכולנו, שיבטא את הרצון בחיים משותפים ומחויבות אמיתית ואוהבת לבניית משטר של ערבים ויהודים כאן".

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept