סיכול אופציית ממשלת המיעוט

אין צורך לייחס לבנימין נתניהו מניעים ציניים או אפלים כדי להכתיר את מבצע חיסולו של איש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי, בהא אבו אל-עטא [12 בנובמבר], ככזה שהפך את אופציית הקמתה של ממשלה צרה בראשות בני גנץ לבעלת סיכוי נמוך בהרבה מזה שהיה לה ערב הסיכול הממוקד.

אין זה סוד ואין זה חידוש, שלמערכת הביטחון יש יעדים פיזיים ויעדים אנושיים שהיא מציעה למקבלי ההחלטות לחסל, וכי מתקיים דו-שיח ער מאוד בין הדרג המקצועי לדרג המחליט לפני שניתן אישור סופי לביצוע. היעדים האנושיים, רובם ככולם, הם אנשים הזוממים לפגוע בישראל ובישראלים, ואילו ניתן היה להשתחרר מהם ייתכן מאוד שרמת הפגיעה בנו הייתה מופחתת. אלא שישנם תמיד שיקולים נוספים בטרם החלטה לעשות מעשה שאופיו הוא כהוצאה להורג ללא משפט, לעומת הריגת אנשים במלחמה. שיקול אחד כרוך בהערכה לגבי היקף התגובה של הצד הנפגע; שיקול שני הוא שאלת הנזק המשני שעלול להיגרם עקב הפגיעה ביעד. "מטרות" רבות לא נפגעו מעולם, משום שמקבלי ההחלטות העריכו כי שכר הפעולה ייצא בהפסדה, או שלא רצו לסכן מספר גדול של בלתי מעורבים שנמצאו בסמוך למטרת התקיפה.

ייתכן שזו הסיבה לכך שכאשר שר הביטחון לשעבר, אביגדור ליברמן, הציע – על פי עדותו  (המאוד בלתי מקובלת בכל מה שנוגע להצעות המועלות בין ראש ממשלה ושר ביטחון, ואשר אינן מתפרסמות בדרך כלל) לפגוע באל-עטא לפני שנה, סירב נתניהו לעשות זאת. מאוחר יותר, חזר בו ראש הממשלה מן השלילה פעמיים: פעם אחת, ערב הבחירות בספטמבר השנה [2019], כאשר ראה את מצבו בסקרים והבין כי מהלך צבאי עשוי לסייע לו; ופעם שנייה בימים האחרונים, כאשר הבין כי אופציית ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת מבחוץ, החלה קורמת עור וגידים, וחשש כי הוא עלול לאבד את תפקידו לא רק למחצית הקדנציה אלא לכולה.

הצדקת חיסול היעד קיימת תמיד. כך היה בעת שהוצע החיסול ע"י ליברמן, כך קרה בעת שהוצע החיסול שוב (ונמנע בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה, שחשש ממהלך שעלול היה להוביל לעימות בלי כינוס הקבינט), וכך היה גם בשבוע שעבר. אל-עטא עסק בתכנון פיגועים נגדנו, אין מדובר בפגיעה בחף מפשע. עדכון ח"כ בני גנץ, ערב המבצע, היה מהלך מחושב ומוצלח מבחינת נתניהו. לכאורה, הוא לא היה חייב לעשות זאת משום שגנץ איננו ראש האופוזיציה, אבל כלפי חוץ נהג נתניהו בהגינות רבה ועדכן את יריבו הפוליטי, אולי גם שמע ממנו כמה עצות מבצעיות, וזכה לתמיכתו הנרגשת.

גנץ נפל כאן למלכודת הפוליטיקאי המנוסה ממנו. כל מי שזוכר את יצחק רבין – חבר כנסת מן השורה בסיעת העבודה ב-1982, שביקר בלבנון במהלך מלחמת לבנון הראשונה עם שר הביטחון דאז אריק שרון, והציע לו, באופן מקצועי כמובן, לסגור את המים לנצורים בארץ הארזים –  יכול להבין את הרגע הזה. רבין היה מהמתנגדים הגדולים ביותר למלחמה בלבנון ודיבר לא מעט על כך ששרון מחפש "דטונטור" כדי לתרץ באמצעותו את תכניתו הגרנדיוזית, אבל מרגע שהחלה המלחמה הוא התייצב לצד הממשלה וראה עצמו כרמטכ"ל בדימוס המייעץ ליועצו לשעבר שהפך לשר ביטחון, כיצד להצליח במהלך שהתנגד לו.

ברגע שהאופוזיציה הפוליטית התייצבה לימינו, וקולות רמים של התנגדות נשמעו בעיקר מקרב חברי הרשימה המשותפת, השיג נתניהו את מטרתו: הנה, ברגע האמת, כשהעם היהודי נלחם על חייו ושם קץ לחייו של בן עוולה, יוצאים הפוליטיקאים הערבים חוצץ נגד המהלך, ועליהם מבקשת כחול לבן להישען בעוד ימים אחדים! בכך חיזק נתניהו את ליבם של אנשי הליכוד לשעבר בתוך כחול לבן, שמתנגדים להקמת ממשלה צרה ומעדיפים ללכת למערכת בחירות שלישית על פניה, והיקשה על ליברמן לשקול ברצינות את האופציה הזו נוכח האינסטינקט האנטי-ערבי שלו והערכתו את ה"בייס" של ישראל ביתנו.

כשנתניהו בלחץ, הוא מוכן לכל מחיר. כך הוא העניק לנפתלי בנט, שנוא נפשו, את התיק החשוב ביותר בממשלת ישראל, רק משום החשש שהוא (בנט) עלול ליפול לזרועותיו של גנץ ולהקים איתו ממשלת מרכז-ימין. וכך גם בכל הנוגע למחיר הגבוה של שיתוק המשק בעקבות ירי רקטות לגוש דן. המחיר איננו מסתכם רק בפגיעה כלכלית קשה, המתווספת למחיר מערכות הבחירות האחרונות ולגירעון הגדל והולך בתקציב המדינה. המחיר העיקרי הוא מתן פרס לארגון קיצוני לא גדול ברצועת עזה, שהצליח לסגור מיליון תלמידים בבתיהם ולעצור את המשק ואת השירותים החברתיים והאחרים, רק בשל החשש מהאפשרות שיגיב על הסיכול.

החמאס עובר, בעזרתו של נתניהו,  תהליך של אש"פיזציה, כממסד יותר אחראי, הזקוק לכסף כדי להבטיח את קיום מנגנוניו והמקיים מגעים כאלה ואחרים עם ישראל. חמאס אינו משתתף (נכון למועד כתיבת שורות אלו) בירי המאסיבי של הג'יהאד האסלאמי, ובפעם הראשונה מוכנה ישראל לקבל את טענתו כי איננו אחראי לירי מתוך רצועת עזה. מנגד, הג'יהאד האסלאמי הופך לחמאס החדש בחסותו של נתניהו: נחוש, אכזר, נמנע מכל קשר עם ישראל ועצמאי.

קשה להאמין שנתניהו, המנוסה מכולם, לא העלה על דעתו את מה שיקרה בעקבות החיסול. סביר להניח שכאשר החליט על המבצע, צפה את תגובת האופוזיציה שטרם קמה, את תגובותיהם של הג'יהאד האסלאמי, של העולם הערבי ושל הגורמים האחרים במערכת. סביר להניח שאמר לעצמו כי הסיכול ראוי, למרות התגובות הצפויות הללו, וכי מדובר בחיסול של נבל. ואם כתוצאה מהמהלך הצבאי שקשה יהיה להתווכח איתו, תוסר אופציית הממשלה הצרה – אין דבר לגיטימי מזה. כך העם בישראל טועם בימים אלה את טעמן המר של החלטות ראש ממשלה הבורח מבשורת המשפט ואת מחירן.