הכרזת טראמפ - ניצחון פוליטי אדיר של נתניהו

השאלה שנשאלה ביום רביעי [6 בדצמבר] מקצה העולם ועד קצהו, היא למה? מי הניע את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לעשות מה שאף נשיא לפניו לא עשה ב-22 השנים האחרונות (מאז חוק השגרירות בירושלים 1995) ולגדוע את הקשר הגורדי הממולכד בעניין ההכרה בירושלים כבירת ישראל? את השאלה הזו שאלו מהמפרץ הפרסי ועד ברלין, מרמאללה עד מטה האו"ם בניו יורק. היא נשאלה בקהיר, בעמאן, בריאד ובאנקרה, אבל גם בתל אביב ובוושינגטון.

מה עומד מאחורי ההחלטה המוזרה הזו שקיבל טראמפ, למרות לחץ בינלאומי כבד מכל הכיוונים שניתך עליו בימים האחרונים? האם יש לנו כאן עסק עם "תכנית גדולה" שזהו הצעד הראשון שלה? האם ההכרזה בעניין ירושלים באה כסוכריה מקדימה לתכנית מדינית מרחיקת לכת וקשת-עיכול שתונח בקרוב על שולחנו של בנימין נתניהו?

רוב ההערכות הן שלא.

בתי הקברות הפוליטיים והפרשניים מלאים באלה שניסו לנבא או לפרש את טראמפ בכלים הקונבנציונליים של המקצוע. בכל פעם שהברירה היא בין קונספירציה מתוחכמת לרשלנות פופוליסטית, מומלץ לבחור באפשרות השנייה. זאת, למרות שג'ארד קושנר, חתנו, מקורבו ויועצו הבכיר של הנשיא לענייני המזרח התיכון, שהבליח השבוע להופעה נדירה ב"פורום סבן" בוושינגטון [3 בדצמבר], נשאל על ידי מישהו לפשר העניין (לאחר ההכרזה) וענה, לדברי אותו גורם אמריקאי, כי "זהו רק צעד ראשון של משהו גדול".

גם שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, מדבר בסגנון דומה. בשיחות פרטיות בשבועות האחרונים רומז דרמר לדברי גורמים מדיניים ש"משהו גדול עומד לקרות". מצד שני, יכול להיות שדרמר כיוון אך ורק להכרזה הנשיאותית על ירושלים. מבחינתו ומבחינת הבוס שלו, נתניהו, היוזמה האמריקאית יכולה להסתיים כאן, עם ההכרה בירושלים כבירת ישראל. הם כבר באו על סיפוקם.

הודעתו של הנשיא בעניין ירושלים הייתה קרש הצלה חיוני שנזרק למים הסוערים המאיימים לבלוע שני מנהיגים: נתניהו וטראמפ עצמו. ההכרזה כבשה בסערה את המקום הראשון בסדר היום התקשורתי לא רק במזרח התיכון, אלא גם בניו יורק ו-וושינגטון. רשתות הטלוויזיה שעד אותו רגע שידרו סביב השעון חדשות על תלאותיו של מייקל פלין, החקירה של רוברט מולר והחשדות הנערמים נגד סביבתו הקרובה ביותר של הנשיא, דילגו בן רגע לעניין ירושלים ולדרמה המזרח תיכונית.

בישראל אותו דבר, רק בעצימות גבוהה בהרבה: בסוף שבוע האחרון [2 בדצמבר] יצאו עשרות אלפי ישראלים להפגין נגד נתניהו וגל החקיקה האנטי-דמוקרטית שמובילים הוא ואנשיו. בפעם הראשונה מאז קיץ 2011, נדמה היה שהרחוב הישראלי נחרד מאדישותו. במקביל, המשיכו החקירות הפליליות המתקדמות של ראש הממשלה לכבוש את הכותרות, ולראשונה מזה שנים נדמה היה שגם חייו הפוליטיים של הקוסם הגדול עומדים בפני סיום. ואז הגיע טראמפ.

ההכרזה הנשיאותית היא ניצחון פוליטי אדיר לנתניהו שבא [מבחינתו] בדיוק בזמן. היא מעגנת את טענתו, שידידותו האינטימית עם טראמפ מהווה נכס אסטרטגי ישראלי מהמעלה הראשונה. היא מסייעת לטענת ההגנה העיקרית שלו, לפיה מבקריו מתעסקים עם שטויות כמו סיגרים, שמפניה וקצת מתנות, בעוד נתניהו הוא ראש הממשלה הטוב ביותר בהיסטוריה של ישראל, כזה שאין לו תחליף ואין בלתו.

ככל שחולף הזמן, כך הולך וגובר הדמיון בין שני התאומים הפוליטיים הללו, נתניהו וטראמפ. שניהם פועלים תחת מעטה כבד של חקירות ופרסומים, מתנכלים לתקשורת ומחויבים ל"בייס" המיתולוגי שהעניק להם את הניצחון בבחירות. המהלך שנקט הנשיא השבוע מיוחס לאותה מחויבות לאוונגליסטים, שהפעילו עליו לחץ כבד להכרה בירושלים. טראמפ עוד לא קיים את מרבית הבטחותיו לגוש האלקטורלי הענק הזה, שבחר בו למרות יחסו לנשים ובעיות המוסר הרבות שלו שנחשפו במהלך הקמפיין. עכשיו האוונגליסטים יכולים להיות רגועים, כמו גם שלדון אדלסון, שהזרים לקמפיין המקרטע של טראמפ 20 מיליון דולר בישורת האחרונה.

מעל כל אלה, צריך לזכור שטראמפ צודק. ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא הכרה במציאות. טראמפ הבטיח לחשוב מחוץ לקופסה וזוהי הדוגמה הראשונה למעשה מהסוג הזה.

החלטת טראמפ תישפט רק בעוד תקופה, כשיתברר אם אכן הביאה למותו של תהליך השלום ואולי גם לגל של אלימות. הפלסטינים, רותחים ומאוכזבים, ייבחנו בעוד מספר ימים: האם סגן הנשיא האמריקאי, מייק פנס, המתעתד לבקר באזור בימים הקרובים [19-17 בדצמבר], יתקבל ברמאללה או יידחה? האם השטחים בישראל יישטפו בגל אלימות, כפי שאיימו אנשי החמאס והג'יהאד? במזרח התיכון, כשמאיימים באלימות היא בדרך כלל לא פורצת. "שערי הגיהינום" נפתחים בזמן בו אף אחד לא מצפה לפתיחתם. הימים הקרובים הם ימי מבחן בסוגיה הזו.

ומה יהא גורלה של תכנית השלום הנשיאותית? כרגע, אף אחד מהצדדים לא מוכן להמר על כך. אבו מאזן וסאיב עריקאת, נציגו למשא ומתן הלא קיים, הצהירו שההכרה האמריקאית בירושלים הרחיקה את הסיכוי לשלום והפכה את ארה"ב למזדהה עם אחד הצדדים באופן שמנטרל אותה מהתהליך. חובה לזכור שהפלסטינים מרבים לפזר הצהרות מהסוג הזה לאורך השנים, בדרך כלל ללא כיסוי.

בשבוע שעבר [2 בדצמבר] ביקר בוושינגטון ראש המודיעין הכללי הפלסטיני, מאג'יד פארג'. הוא פגש את מקביליו בבירה האמריקאית ואמור היה להיות חלוץ לקראת הגעתו של אבו מאזן. כרגע, ההגעה הזו בוטלה עד הודעה חדשה. פרג' אכל ארוחת צהריים בוושינגטון עם עריקאת, המחלים מהשתלת ריאה מוצלחת. עריקאת, שחייו ניתנו לו במתנה ע"י הרפואה האמריקאית, אמר באותו יום לבני שיחו, כך לפי גורם מדיני, כי עד עכשיו האמריקאים לא חלקו ולו רעיון יצירתי אחד הקשור למשא ומתן עם מי מהצדדים: לא עם הפלסטינים, לא עם המצרים, לא עם הירדנים.

רמת האמון שרוחשים הפלסטינים כיום לאותו "דיל אולטימטיבי" שהבטיח להם טראמפ, נמצאת בשפל המדרגה. יחד עם זאת, הקלפים שחולקו להם בסיבוב הזה רעים ולא מאפשרים להם לתמרן. לאבו מאזן אין אלטרנטיבה זולת כבישת הכעס והמשך המתנה להבשלת התכנית האמריקאית. בתחום הזה, של האלטרנטיבות שאזלו והאופציות שנחסמו, הוא יכול לבוא בטענות בעיקר אל עצמו.