דילוג לתוכן העיקרי

תסריט הבלהות של נתניהו וליברמן

נתניהו וליברמן רואים באופק "הוריקן מדיני" ולכן מתבטאים כיונות שלום. הם חוששים מהצעת החלטה מחייבת של מועצת הביטחון ללא וטו אמריקאי, למשל בעקבות כישלון היוזמה הצרפתית או המצרית, דו"ח קוורטט חריף או נאום נשיאותי של אובמה.
RTR2PKPY.jpg

גם במערכת פוליטית צינית כמו זו הקיימת בישראל, סיבוב הפרסה החד שמבצעים בימים אלה בנימין נתניהו ושר הביטחון הטרי שלו, אביגדור ליברמן, נחשב לסוג של הגזמה.

עד לפני זמן קצר המשיך נתניהו לטפח את "בייס" המצביעים שלו בימין, הפגין סרבנות מדינית, פסל את פתרון שתי המדינות והתנהג יותר כטוקבקיסט ימני מתלהם מאשר כראש ממשלה. גם ליברמן עשה את כל זה, רק בווליום גבוה בהרבה. הוא עוד איגף את נתניהו מימין, הודיע שצריך לכבוש את עזה, להרוג את איסמעיל הניה (אם חמאס לא ישיב את גופותיהם של הלוחמים הישראלים הנעדרים) ושלל המלצות מהסוג הזה.

לפתע, כמעט בן לילה, מתחילים השניים לנגן בכינורות השלום, מכירים (בהסתייגות) ביוזמה הערבית כבסיס למשא ומתן, מתרגלים את המילה "שלום" מחדש, בכל הטיה אפשרית. השיא היה בשבוע שעבר [תחילת יוני], כשנתניהו התחנן בפני ציפי לבני שתפרוש מה"מחנה הציוני" עם ארבעת הח"כים שלה ותצטרף לממשלתו כשרת המשפטים. עד לפני כמה שבועות, הציע נתניהו ליצחק הרצוג להיכנס לממשלתו ללא שנואת נפשו לבני. לפתע, נתניהו גילה אותה מחדש.

ההערכה היא כי לנתניהו שתי סיבות מצטברות שדחפו אותו לשינוי האסטרטגי הזה: הראשונה היא סידרה של חקירות, שהחלה בהמלצה להגיש כתב אישום נגד אשתו [מאי 2016], ונמשכות כעת בבדיקות נגדו-עצמו. הנושא הזה יתעצם מאוד בשבועות הקרובים ונרחיב עליו במאמרים הבאים. הסיבה השנייה, היא הבהלה המדינית בה לקה נתניהו, אותה העביר הלאה גם לליברמן.

לפי גורם פוליטי, בשיחות סגורות מכנה שר הביטחון הישראלי הטרי את מה שמצפה לישראל בחודשים הקרובים כ"הוריקן מדיני". זהו פיתוח חדש של ה"צונאמי המדיני" אותו הבטיח בזמנו אהוד ברק, בשבתו כשר ביטחון של נתניהו, בתחילת העשור הנוכחי [מארס 2011]. את הצונאמי ההוא הצליחו נתניהו וברק לעקוף, לנטרל ולמנוע איכשהו. ההוריקן החדש מתקרב במהירות, ועושה רושם שהסיבוב הזה יהיה קשה בהרבה מקודמו.

זוהי תיאוריית הקונספירציה המתפתחת בירושלים, על מה שצפוי לישראל במגרש הבינלאומי בשבועות הקרובים: נתניהו מעריך שהיוזמה הצרפתית היא תמרון סרק שכוונתו להיכשל, כדי שהאמריקאים והאירופים יוכלו להגיד לעצמם, לציבור ולישראל ש"ניסו הכל". יוזמת נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי נראית לנתניהו כמנוף הצלה פוטנציאלי, אבל הוא מודע לכך שגם סיכוייה אינם גבוהים.

האסטרטגיה של נתניהו, אליה התגייס גם ליברמן, היא לייצר "מכת מנע" מדינית, שתאפשר להוריד את אובמה והאירופים מעל הצוואר הישראלי בחצי השנה הקרובה, הקריטית כל כך.

נתניהו הוא אמן התמרון במצבים כאלה. הוא תכנן במשך חודשים לייצר את המינימום שיאפשר לו להרגיע את החזית הבינלאומית ולעבור בשלום את החודשים בהם ברק אובמה יהיה חופשי ומאושר, שש אלי נקמה.

הבעיה של נתניהו היא, שמרכיב קריטי בתכנית הזו הייתה הרחבת הממשלה בעזרת יצחק (בוז'י) הרצוג. אלא שהתכנית הזו לא צלחה, בינתיים. חולשתו הפוליטית של הרצוג יחד עם אמינותו המרוסקת של נתניהו הניבו אפס תוצאה. עם נפתלי בנט כמרכיב מרכזי בממשלתו, הסיכוי שיוכל לייצר אשליה מדינית אמינה שואף לאפס. בנט הצהיר בשבוע שעבר שכל התקדמות מדינית תביא לפרישת "הבית היהודי". הרצוג מהסס, לבני מסרבת, לפיד לא פרטנר. נתניהו תקוע בימין, לכוד במעין "קוראלס" (המסלול האחרון שבו מובל הבקר לשחיטה) מדיני קטלני.

המינימום שנדרש מנתניהו כדי לרצות את הנשיא סיסי ולצאת ליוזמה האזורית המפורסמת, הוא הקפאה כזו או אחרת של בנייה בשטחים. הכוונה הזו טורפדה על ידי האגף הימני בליכוד, בראשותם של השרים יריב לוין וזאב אלקין, יחד עם חולשתו של הרצוג.

אז הנושא המצרי תקוע, היוזמה הצרפתית מדשדשת, וכעת ממתינים בירושלים לדו"ח הקוורטט על המצב במזרח התיכון שאמור להתפרסם בסוף החודש [יוני 2016]. בימים רגילים, היה הדו"ח הזה מתקבל במשיכת כתפיים וכמה נאומי אזהרה. בימים אלה, הפוטנציאל שלו קטלני בהרבה. ישראל משקיעה מאמץ אדיר בניסיון לסרס את הדו"ח ולשלוף ממנו את הביטויים הקשים והביקורת החריפה. כרגע מסתובבים כמה נוסחים של הדו"ח והטיוטות מתעופפות בין הבירות הרלוונטיות (בעיקר וושינגטון). כך או אחרת, בסוף הדו"ח יפורסם ויכיל ביקורת קשה על שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, עם דגש על ישראל.

אבל לא מדו"ח הקוורטט חוששים נתניהו וליברמן. הם ממוקדים במועצת הביטחון של האו"ם. תסריט הבלהות שלהם הוא כישלון של היוזמה הצרפתית, קיפאון של היוזמה המצרית, דו"ח קוורטט קשה והחלטה אמריקנו-אירופית ללכת להחלטה במועצת הביטחון שלא תטורפד בווטו אמריקאי. זהו הסיוט האולטימטיבי של נתניהו, שיודע היטב שהחלטה כזו היא תקדים מסוכן, דחיפה משמעותית לכדור שלג שיכול להפוך את ישראל, בתוך זמן קצר יחסית, למדינה מצורעת, מוכת סנקציות.

כל זאת, לפני שדיברנו על יוזמות אמריקאיות מדאיגות יותר מצד אובמה: נאום נשיאותי עם פרמטרים חדשים או אפילו הצגת הפרמטרים האלה להצבעה במועצת הביטחון, כהחלטה מחייבת.

בחלומותיו השחורים ביותר, מתרגל נתניהו את התסריטים האלה ומתעורר שטוף זיעה קרה. הוא יודע שכל מה שהשיג בשמונה השנים האחרונות, בהן התיש את הנשיא אובמה במיומנות והמאיס עליו את החיים בכלל והמזרח התיכון בפרט, יכול לעלות בעשן בחודשים האחרונים. נתניהו יעשה הכל כדי למנוע את זה, ולכן מומלץ לכל המשקיפים הרלוונטיים והצדדים המעורבים לא לקחת שום דבר ממה שהוא יגיד בתקופה הקרובה ברצינות רבה מדי.