הידיעה על החלטתו של מלך מרוקו מוחמד השישי לוותר על הזכות לארח את פסגת הליגה הערבית עברה מתחת לרדאר של הפוליטיקאים והתקשורת הישראלית. לכאורה, זהו עניין פנימי של הערבים. מה אכפת לישראל שבמשרד החוץ המרוקאי חושבים שאין טעם בעוד אירוע נדוש, שיעסוק בניתוח "המצב העגום של הפילוג והפיצול" בקרב חברות הליגה הערבית? אז מה אם במרוקו חושבים שחבל לבזבז זמן על נאומים "שיעניקו רושם מוטעה של אחדות ערבית ובאישור חסר משמעות של החלטות קודמות"? איך זה נוגע לנו, הישראלים? ובכן, זה נוגע. נכון יותר, זה צריך היה לגעת לנו.
אחת מאותן החלטות המובאות לאישור בכינוסים כאלה של הליגה הערבית, היא החלטת הליגה הערבית שהתקבלה בפסגה שהתקיימה בביירות במארס 2002, לאמץ את יוזמת השלום הסעודית. מאז, אותה החלטה (שלום ונורמליזציה עם ישראל בעבור נסיגה מהשטחים שנכבשו ב-67' , הקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא ופתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים על בסיס החלטת האו"ם 194) מובאת מדי שנה לאישור הפסגה. על אף שכל ממשלות ישראל שהיו בשלטון ב-14 השנים האחרונות לא טרחו אפילו לקיים דיון ביוזמה, הפסגה שבה ואשררה אותה שנה אחרי שנה. גם ארגון המדינות האיסלאמיות לא חזר בו מהחלטתו לאמץ את היוזמה.
