דילוג לתוכן העיקרי

ביטול פסגת הליגה הערבית - בשורה רעה לישראל

החלטתו יוצאת הדופן של מלך מרוקו לוותר על הזכות לארח את הכנס מסמלת את שחיקת מעמדה של הליגה הערבית מאז האביב הערבי. המאבקים הפנימיים בעולם המוסלמי דחקו הצדה את הבעיה הפלסטינית.
RTR4UYQ2.jpg

הידיעה על החלטתו של מלך מרוקו מוחמד השישי לוותר על הזכות לארח את פסגת הליגה הערבית עברה מתחת לרדאר של הפוליטיקאים והתקשורת הישראלית. לכאורה, זהו עניין פנימי של הערבים. מה אכפת לישראל שבמשרד החוץ המרוקאי חושבים שאין טעם בעוד אירוע נדוש, שיעסוק בניתוח "המצב העגום של הפילוג והפיצול" בקרב חברות הליגה הערבית?  אז מה אם במרוקו חושבים שחבל לבזבז זמן על נאומים "שיעניקו רושם מוטעה של אחדות ערבית ובאישור חסר משמעות של החלטות קודמות"? איך זה נוגע לנו, הישראלים? ובכן, זה נוגע. נכון יותר, זה צריך היה לגעת לנו.

אחת מאותן החלטות המובאות לאישור בכינוסים כאלה של הליגה הערבית, היא החלטת הליגה הערבית שהתקבלה בפסגה שהתקיימה בביירות במארס 2002, לאמץ את יוזמת השלום הסעודית. מאז, אותה החלטה (שלום ונורמליזציה עם ישראל בעבור נסיגה מהשטחים שנכבשו ב-67' , הקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא ופתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים על בסיס החלטת האו"ם 194) מובאת מדי שנה לאישור הפסגה. על אף שכל ממשלות ישראל שהיו בשלטון ב-14 השנים האחרונות לא טרחו אפילו לקיים דיון ביוזמה, הפסגה שבה ואשררה אותה שנה אחרי שנה. גם ארגון המדינות האיסלאמיות לא חזר בו מהחלטתו לאמץ את היוזמה.

אובדן האמון בסיכוי להחיות את המשא ומתן הדו-צדדי עם הפלסטינים, בהנהגתו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן), החזיר לאופנה את הגישה האזורית, שבאה לעולם בוועידת מדריד לפני 25 שנה. בדרך כלל ההצעות להזמין את מנהיגי "מדינות ערב המתונות" להצטרף למנהיגים הפלסטינים סביב שולחן המשא ומתן מלווות בתוכניות לשכפול ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה. בוועידה המדינית של מפלגת העבודה [פברואר 2016] הציג  היו"ר יצחק הרצוג את רעיון כינוסה של "ועידת ביטחון אזורית". לדבריו, ועידה כזאת תוכל להשיג שיתוף פעולה אזורי, לבודד את החמאס ודאעש ולהתמודד עם סוגיית עזה. הרצוג קבע כי "רק הפרדה בינינו לבינם (הפלסטינים) תעודד את מדינות ערב המתונות לבוא לדבר איתנו על שיתוף פעולה אזורי".

יו"ר יש עתיד יאיר לפיד דיבר לפני כן, ביוני 2015, על ועידה אזורית כתחליף לשיחות דו-צדדיות עם הצד הפלסטיני. "הדרך היחידה להגיע לפתרון הזה הוא לוותר על השיחות הישירות (עם הפלסטינים) ולנהל את המו"מ במסגרת ועידה אזורית בחסות ארצות הברית", אמר לפיד. "אין היום שום הצעה על השולחן ששני הצדדים יכולים לקבל. עלינו לפנות לליגה הערבית כדי לכנס ועידה אזורית כזו... אין, ולא יהיה בטווח הנראה לעין, מנהיג פלסטיני שמסוגל להגיע לעומק הפשרות הנדרשות. גם בצד הישראלי, המחויבות לעקרון שתי המדינות מוצהרת כרגע בשפה רפה". כמו הרצוג, גם שר האוצר לשעבר הציע כי במקביל למהלך האזורי ישראל תתחיל בתהליך של היפרדות חד-צדדית מהפלסטינים.

שנה לפני כן [יוני 2014] אמר מנהיג ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, בכנס בהרצליה, כי "מה שהכי חשוב לישראל זה לא רק להיות אי בודד של צמיחה, אלא לייצר בריתות והידברויות. אלא שפה באזור אנחנו אי בודד, וכיום יש הזדמנות גדולה לכונן הסדר אזורי". ליברמן, אז שר החוץ, הפליג בדמיונו לכוויית, קטאר וסעודיה. "העובדה שנוכל לקחת מטוס ולטוס לריאד או לדוחא, זו תהיה מציאות אחרת לגמרי", אמר והוסיף, "הרבה יותר חשוב להגיע להסדר עם אותן מדינות, ההסדר עם הפלסטינים חייב להיות רק חלק ממנו".

גם מקומו של נתניהו לא נפקד מרשימת חסידי השלום האזורי. במאי 2015 אמר ראש הממשלה כי האינטרסים המשותפים של ישראל ומדינות ערב אל מול איראן "מייצרים הזדמנויות לקידום בריתות ואולי אפילו לקידום שלום". עוד קודם לכן, ביולי 2009, קרא נתניהו למדינות ערב לקדם את היוזמה הערבית כדי להגיע לשלום אזורי כולל. באירוע יום העצמאות המצרי שהתקיים בבית שגריר מצרים בישראל בהרצליה, אמר אז נתניהו כי הוא מרוצה מהיחסים בין שתי המדינות, "אבל לדעתי אפשר לקחת אותם אף רחוק יותר. נפעל להגיע לשלום אזורי בקרוב". בין לבין, קידם נתניהו את הקמתן של אלפי יחידות דיור בגדה, וחיבל בכך בסיכוי להקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא ובמימוש היוזמה הערבית.

ביטול פסגת מרקש הוא בשורה עצובה לאלה מבין הישראלים שזיהו את ההזדמנות הייחודית הטמונה ביוזמת הליגה הערבית. החלטתו יוצאת הדופן של מלך מרוקו מסמלת את שחיקת מעמדה של הליגה הערבית מאז האביב הערבי. המאבקים הפנימיים בעולם הערבי והמוסלמי סביב המלחמה בסוריה, התחזקותו של דאעש וחוסר היציבות בעיראק, בלוב ובתימן, דחקו את הבעיה הפלסטינית לשולי סדר היום הערבי והמוסלמי. לעומת זאת, מחנה ה"אין עם מי לדבר", שיוזמת השלום הערבית מהווה בעיניו איום על הסטטוס קוו, יכול לנשום מעט לרווחה.   

לשקיעתה של יוזמת השלום הערבית יש אבות רבים: המנהיגים הישראלים, שדבקו בפרדיגמת הדשדוש הבילטראלי; המנהיגות הפלסטינית, שמקריבה את האינטרס הציבורי כדי לשמר את קיומה של הרשות הפלסטינית; הקהילה הבינלאומית, שאינה מעיזה לצאת מקופסת הדיפלומטיה הישנה; מדינות ערב, שנכשלו בשיווק היוזמה שלהם לציבור הישראלי.

לפני שבע שנים [יולי 2009] כתב נסיך הכתר של בחריין, שייח סלמאן בן חמאד אל-חליפה, מאמר בוושינגטון פוסט בכותרת "על הערבים לדבר אל הישראלים", שבו טען כי "כדי להגיע לשלום, עלינו לעשות יותר". לא נותר אלא לקוות שהדרך לשם נותרה פתוחה.

More from Akiva Eldar

The Middle East in your inbox

Deepen your knowledge of the Middle East

Recommended Articles