Memos 
Live events & webinars 
Trend Reports
ראש הממשלה בנימין נתניהו נוהג מדי יום שני, בפתח ישיבת סיעת הליכוד השבועית לנצל את ההצהרה הקצרה שהוא מעניק לתקשורת לטובת נושא או מסר שהוא מעוניין לקדם.
ביום שני האחרון [29 במארס], בעוד גלי האהדה לחייל היורה ממשיכים לשטוף את הרשתות החברתיות, הקדיש ראש הממשלה את ההצהרה לתקשורת לטקסט מלא אמפתיה והבנה כלפי החייל שירה למוות ביום חמישי [24 במארס] במחבל המנוטרל בחברון. נתניהו, שכזכור הסתייג בתחילה מהמעשה המביש והחמור, הבין לאן נושבת הרוח הציבורית ויישר איתה קו.
"שמעתי את הדברים שאמר אביו של החייל. כאבא לחייל הם נגעו ללבי. חיילי צה"ל, הילדים שלנו, עומדים בפני התקפות טרור רצחניות מצד מחבלים שבאים להרוג אותם. הם צריכים לקבל החלטות בזמן אמת, בתנאי שטח, לחץ, אי-ודאות. אני סומך במאה אחוז על צה"ל, על הרמטכ"ל ועל הבדיקה. אני סמוך ובטוח שהבדיקה תתחשב בתנאים המבצעיים ותהיה מקצועית והוגנת כלפי החייל".
טקסט קצר אך מדוייק בכל הנוגע למיומנות של נתניהו לקלוע בול לסנטימנט הציבורי הנוטה לימין.
נתניהו, שהבין שפרשת הירי הופכת לקרב פוליטי, לא התכוון לרגע להשאיר את הזירה ליריביו בימין אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, אשר אימצו כל אחד את החייל ומשפחתו לליבם. בנט בשיחות טלפון לאביו של החייל, ושר החוץ לשעבר ליברמן שמתנהל כמו ראש מטה השטח של המאבק הציבורי למען החייל.
מה שהיה חסר בטקסט של נתניהו, הוא גיבוי חד משמעי מצידו כלפי הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט. חיבוק פומבי והתייצבות לצידו, מעבר למילים הכלליות על כך שהוא סומך על צה"ל ועל הרמטכ"ל. כאחרון הפופוליסטים, העדיף נתניהו לעמוד לצד החייל היורה שחשוד ברצח ואשר הפך בינתיים לגיבור תרבות - ולהתעלם מההתקפות חסרות התקדים על הרמטכ"ל.
נתניהו יכול היה למשל לגנות את שלטי ההסתה שהתגלו סמוך לבסיס הקריה נגד הרמטכ"ל בסוף השבוע, על גבם נכתב: "תתבייש לך, אפילו אחשוורוש נתן ליהודים להגן על עצמם", כל זאת רק משום שהעז להתייחס לאירוע הקשה הזה בחומרה. או לצאת נגד רב העיר צפת, שמואל אליהו, שנקט לשון מעליבה ופוגענית, כלפי הרמטכ"ל ודרש "לקרוא אותו לסדר", תוך שהוא מהלל את החייל היורה וטוען שהוא גיבור ישראל.
אבל כאשר הרמטכ"ל הופך לשק החבטות של פוליטיקאים מהימין שעושים על גבו הון פוליטי – באופן חסר תקדים ומשולח רסן, היה מצופה מנתניהו לעצור את התופעה ולא להפקיר את הרמטכ"ל לגלי ההדף הציבוריים.
יש דרכים לעשות זאת, ונתניהו מכיר אותן היטב. אילו רצה, יכול היה לעשות כמעשה נשיא המדינה, רובי ריבלין, ולעמוד לימינו של איזנקוט מול ההסתה הפרועה כלפיו במילים ברורות וחמות. ריבלין, שנשא ביום שני דברים בוועידת "ידיעות אחרונות" למאבק בחרם הבינלאומי אמר: "בימים אלה אני ישן טוב יותר כאשר גדי איזנקוט הוא רמטכ"ל צה"ל. אני סומך על הצבא שלנו - שהוא אחד הצבאות המוסריים בעולם - שיודע לנהוג ולהתנהל בכל נושא בשכל, בשיקול דעת ובאחריות. הצבא שלנו הוא לא צבא שכיר, הוא הצבא של ילדינו השומרים על בתינו. ואני סומך על הצבא ועל יכולותיו לבדוק ולהסיק מסקנות". כמה פשוט וכמה נכון.
אפילו יו"ר ש"ס, אריה דרעי, ידע לעשות במקרה הזה את הדבר הנכון ולתת גיבוי לראש הצבא כשאמר: "גדי הוא רמטכ"ל מצויין. קצין ערכי, ישר ואחראי. המודעות וההסתה נגדו ראויים לכל גינוי".
כשראש ממשלה, שמרבה לצייץ בטוויטר ולהעלות לפייסבוק פוסטים על בסיס יומי, לא מוצא לנכון להגיד משהו ברוח הזאת, זוהי אמירה בפני עצמה. מה גם שככל שחולפים הימים נראה שהוא תומך בחייל, שאיך שלא מסתכלים על זה, הוציא להורג מחבל. אבל כשנתניהו רואה איך ליברמן מתייצב כאחרון המפגינים מול בית המשפט הצבאי בו מוארך מעצרו של החייל היורה, ומאשים אותו ואת שר הביטחון, משה יעלון, בהפקרת חייל - הוא לא מצליח להתעלות על עצמו ולגלות טיפת מנהיגות או אחריות.
איזנקוט הוא אמנם איש צבא קשוח שמוכיח יכולת ספיגה וחוזק, אבל להתקפה עליו יש משמעויות מרחיקות לכת גם על הצבא. באופן מסורתי עבור הציבור הישראלי, הרמטכ"ל הוא אחד מסמלי השלטון האהובים והמוערכים בשל האחריות המונחת על כתפיו. יש רמטכ"לים פופולאריים יותר או פחות, אבל כולם זכו לחסינות ממלכתית ובדרך כלל גם פוליטיקאים נזהרו בכבודם. אבל מה שקורה לנגד עינינו כעת הוא תהליך מטריד: נסיון לעשות דה לגיטימציה לרמטכ"ל, לגרור אותו לזירה הפוליטית, להפוך אותו לשמאלן ולפגוע בממלכתיות שלו ובמקצועיות שלו. מילא איזנקוט, יש לו גב רחב, העניין הוא שערעור על האוטוריטה של הרמטכ"ל שבסך הכל מבקש לפעול על פי קודים של ערכים ומוסר, הוא תהליך הרסני גם לצבא וגם למדינה.
