למה הימין סימן את איזנקוט

בפברואר 1988, כחודשיים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בעוד חיילי צה"ל ברצועת עזה והגדה המערבית נדרשים לעמוד בסיטואציות אלימות ומורכבות מול אזרחים, שיגר הרמטכ"ל אז, דן שומרון, אגרת למפקדים. שומרון ביקש מהם לשמור "על עקרונות החוק, המוסר והמשמעת". הוא גם כתב להם שהוא מצפה מהכוחות לגלות "תקיפות והחלטיות, בצד שליטה עצמית, איפוק ורגישות". לבסוף הדגיש, כי "אין להשתמש בכוח כאמצעי ענישה ולא לאחר שמשימה כבר הושגה… אין לנקוט כלפי האוכלוסייה התעללות, השפלה, ביזוי או גרימה מכוונת של נזק לרכוש".

כעבור חודשיים, הפתיע שומרון את הפוליטיקאים כשהצהיר שהפתרון לאינתיפאדה אינו יכול להיות צבאי בלבד. דבריו עוררו ביקורת קשה מפוליטיקאים מימין, אך הוא המשיך להביע את דעתו. באחד המקרים הרמטכ"ל שומרון אף בלם דרישה לפיטוריו של אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, לאחר שהאחרון הכריז בישיבת ממשלה כי לא ניתן למגר את האינתיפאדה בכוח. מי שדרש את פיטוריו של מצנע היה שר המסחר והתעשייה, אריאל שרון, אז מבכירי הליכוד. שומרון קם ואמר: "זו גם דעתי. אם אתם רוצים, תפטרו אותי". זה אמנם היה אירוע חריג בעוצמתו, אך ככלל, שומרון ספג אש פוליטית כמעט על בסיס קבוע באותם ימים, שבהם משלה בישראל ממשלת אחדות הלאומית. ראש הממשלה יצחק שמיר מהליכוד ושר היבטחון יצחק רבין מהעבודה לא זכורים כמי שהתייצבו להגנתו באופן בולט.

כמעט שלושה עשורים לאחר מכן, בעיצומה של מה שכבר מקובל לכנות האינתיפאדה השלישית או אינתיפאדת הצעירים, הרמטכ"ל הנוכחי גדי איזנקוט מוצא את עצמו בלבה של סערה פוליטית זהה. נקודת הדמיון היא ההתנפלות של פוליטיקאים מימין על אמירה מתונה לכאורה של רמטכ"ל מכהן, בניסיון ליהנות מרווח פוליטי. כמו שומרון, גם איזנקוט מנווט את הצבא בעימות מורכב עם אוכלוסייה אזרחית, שמעלה שאלות מוסריות וערכיות על בסיס יומיומי. אולם בכך מסתיים הדמיון. כי בעוד ששומרון היה נחרץ ונועז בעמידתו מול הדרג המדיני ונקט בעמדה בעלת משמעות פוליטית, אמירתו של איזנקוט הייתה מובנית מאליה. הוא בסך הכל הרחיב את ההסבר להוראות הפתיחה באש בעימות של חייל מול אזרח: אם ניתן לסיים את העימות באמצעים אחרים, עדיף להימנע מירי.

גם האכסנייה שבה נאמרו הדברים הייתה זירה תמימה לחלוטין. הרמטכ"ל הגיע ביום רביעי (17 בפברואר) למפגש עם תלמידי תיכון בבת ים. יובל פולק, תלמיד כיתה י"א, שאל אותו אם יתכן כי הוראות הפתיחה באש אינן בהירות מספיק, עד כדי סיכון חיי הלוחמים. איזנקוט השיב ארוכות ואמר כי "צה"ל "לא יכול לדבר בסיסמאות כמו 'הקם להורגך השכם להורגו… היו מקומות, שיש נערה בת 13, שמחזיקה מספריים או סכין ויש מתרס בינה לבין החיילים. לא הייתי רוצה שחייל יפתח באש וירוקן מחסנית על נערה כזאת".

דבריו של הרמטכ"ל הפכו לחומר בעירה בידי חברי כנסת ושרים, רובם מהבית היהודי. בראיונות לתקשורת ובעמודי הפייסבוק שלהם הם הפכו את דבריו של איזנקוט לתלמידים לדברי כפירה. השר אורי אריאל וחברי הכנסת מוטי יוגב (אלוף משנה במילואים) ובצלאל סמוטריץ הסבירו לרמטכ"ל שהוא טועה. שר התחבורה והשר לענייני מודיעין, ישראל כץ, הטיל דופי בשיקול דעתו של איזנקוט. לאחר פיגוע שהתרחש ביום חמישי [18 בפברואר] כתב כץ בעמוד הפייסבוק שלו: "לפני שעה קלה נפצעו שני ישראלים בבנימין מדקירות שני מחבלים בני 14. המחבלים נלכדו ונשארו בחיים. אני מקווה שדבריו של הרמטכ״ל, שאותו אני מכבד ומוקיר, נגד הירי האוטומטי מול קטינים, לא פורשו באופן מוטעה וגרמו להיסוס וסיכון חיים".

ההתנפלות על הרמטכ"ל, שבסך הכל הסביר מהו נוהל הפתיחה באש, מבטאת את המרדף הפופוליסטי של פוליטיקאים בימין אחר אהדת הציבור שלהם, אשר מביע תסכול מול הימשכות גל הטרור ומאוזלת ידה של ממשלת הימין שבה הם [הפוליטיקאים] מכהנים. איזנקוט, מבחינתם, מהווה מטרה קלה, כי הוא אינו יכול להשתתף בוויכוח. אמנם הרמטכ"ל זכה לגיבוי משר הביטחון משה יעלון ומשר החינוך נפתלי בנט, וטוב שכך, אך מוטב היה שדבריו כלל לא היו זוכים להתייחסות ציבורית מיוחדת שכן אין בהם שום דבר חדש או שנוי במחלוקת. על פי אותה אמת מידה ניתן להניח, שאם איזנקוט היה משגר אגרת ללוחמי צה"ל בסגנון דבריו של דן שומרון מלפני שלושה עשורים, פוליטיקאים כמו כץ וסמוטריץ' היו עשויים לדרוש להעמידו לדין על בגידה במולדת.

לאורך השנים לא מעט רמטכ"לים עמדו בלבן של סערות פוליטיות, אבל איזנקוט הוא הראשון שמצליח לעורר סערה על אמירה כה בנאלית. יעלון עצמו, כשהיה רמטכ"ל, חטף אש פוליטית קשה מאחר שנחשב כמי שמתנגד לתוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה שרון. בביקור במעבר ארז במארס 2004, כמה חודשים לפני ההתנתקות, אמר יעלון לעיתונאים כי "אין להוציא מכלל אפשרות קשר בין התגברות הפיגועים לדיבורים על נסיגה". הוא חזר פעמים נוספות על עמדה זאת, וכהונתו לא הוארכה בשל כך. אהוד ברק, הרמטכ"ל בתקופת הסכמי אוסלו, יצא לעומתו בשלום לאחר שאמר כי "ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שוויצרית".

מאז מונה איזנקוט לתפקיד הרמטכ"ל בפברואר 2015 הוא הצליח להרגיז פוליטיקאים מהימין, בעיקר מהבית היהודי, בכמה מקרים. לאחר שהחליט לקצץ בסמכות הרבנות הצבאית, ח"כ מוטי יוגב האשים אותו בכך ש"ניסיונות הפגיעה בסמכויות הרבנות הצבאית לחבר את החיילים לערכי עם ישראל, הם פגיעה בחוסן צה"ל, ברוח הלחימה ובביטחון ישראל". בהמשך נזף איזנקוט ברב הצבאי הראשי רפי פרץ, לאחר שהתברר כי הוא נתן לקצינים ברבנות הטבות שכר לא מוצדקות. כעת, לאחר נאומו על הוראות הפתיחה באש, איזנקוט כבר מסומן על ידי ח"כים בבית היהודי כרמטכ"ל בעייתי.

מי שכרגיל נדרש לדברים באיחור הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. חלפו יותר משלושה ימים, עד שבישיבת הממשלה ביום ראשון (21 בפברואר) הוא העניק גיבוי לרמטכ"ל, שנכח בדיון. למעט כמה מילות תמיכה, נתניהו לא יצא מגדרו כדי להגן על הרמטכ"ל, ולא נזף בכץ ובחברי הכנסת מהבית היהודי על דברי ההבל שהשמיעו. גם הוא, כמוהם, עושה חישוב פוליטי ומנסה להפיק רווח על גבו של הרמטכ"ל. נתניהו מזהה היטב את התסכול בציבור, ובעיקר באלקטורט הימני, מהטרור המתמשך, ולכן חושש להצטייר כמתון מדי. מצד שני, אחרי שלושה ימים שבהם נטען נגדו כי הפקיר את הרמטכ"ל, לא נותרה לראש הממשלה ברירה, והוא שחרר גיבוי מאולץ, שמבטא היטב את רוח הימים האלה.