הקו האדום של טורקיה בסוריה נמצא תחת מתקפה

ההימור הטורקמני המסוכן של טורקיה

הצבא הסורי, בסיועה של רוסיה, מעניק עדיפות להשתלטות על אזור באיר בוג'ק, והעצים את פעילותו נגד הטורקמנים ושאר ארגונים סוריים חמושים, כולל ג'בהת אל-נוסרה המסונף לאל-קאעידה.

מטין ג'ורג'ן מסכם את האינטרס של סוריה ושל רוסיה בכיבוש האזור לפני הפסקת אש אפשרית: "ממעקב אחר ההתפתחויות בשטח, ומהאזנה לדבריהם של מקבלי ההחלטות ברוסיה, ניתן להבין שיש למבצע הזה שלוש מטרות עיקריות: להבטיח את השליטה באזור לטקיה, שם נמצאת הנוכחות הצבאית הגדולה ביותר של רוסיה - כלומר לנקות את האזור ההררי והמיוער הזה מכוחות האופוזיציה, כתנאי מוקדם להמשך שלטונו של המשטר הסורי ולהתקדמותה של רוסיה לכיוון אדלב וחאלב; לגרש את הלוחמים הצ'צ'נים מאזור באיר בוג'ק; וכן, כפי שטוען מהמט אקיף אוקור, מרצה זוטר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת גאזי, גם רצונו של אסד להבטיח לעצמו שטחים יותר נרחבים ובני-הגנה, לפני שתיכנס לתוקפה הפסקת האש העתידית שהוסכם עליה בוועידת וינה".

טורקיה חוששת מאובדן האזור לכוחות המשטר הסורי, ומהמשך התקדמותם בצפון סוריה של כוחות הכורדים החמושים שזוכים לתמיכתה של ארצות הברית. פהים טשטקין כותב: "בתגובה לתוכניתן של יחידות ההגנה העממיות (YPG) לנוע מערבה ולגרש את המדינה האיסלאמית מג'ראבלוס, הכריזה טורקיה שנהר הפרת הוא מבחינתה הקו האדום ל[התקדמות] הכורדים. לאחר שיטוהר האזור מאנשי דאעש, טורקיה מתכננת להשתמש בטורקמנים כדי לשלוט באזורים אלה ובקו עזאז-חאלב, שיהפוך אולי לאזור חיץ. תוכנית שכזו מעלה כמובן את ערכו של הקלף הטורקמני. כיוון שלא יכלה למנוע את ההפצצות של הרוסים נגד הכוחות שזוכים לתמיכת המערב ומדינות המפרץ, שלפה טורקיה את הקלף הטורקמני. אך הרוסים התעלמו מצעדיהם של הטורקים והרחיבו את פעילותם גם בהר הטורקמנים".

כוחות האופוזיציה של הטורקמנים הסורים שימשו בעיקר כמשטרה המקומית, זו שהגנה על הקהילה הטורקמנית בסוריה. טשטקין היה הראשון לדווח על כך, כשכתב לאל-מוניטור עוד באוקטובר 2014 כי המחויבות הטורקית "להכשיר ולצייד" את כוחות האופוזיציה בסוריה - מחויבות שזכתה בזמנו לשבחים רבים - הייתה למעשה אמצעי של ארגון הביון הלאומי בטורקיה לגיבוש כוחות אופוזיציה טורקמנים שיילחמו נגד הנשיא הסורי בשאר אל-אסד. הכוחות הטורקמנים לא הפגינו שום נוכחות במאבק נגד דאעש, ואף שיתפו פעולה עם ג'בהת אל-נוסרה. כך כותב טשטקין: "היחידות הטורקמניות השתתפו במבצע אנפאל ב-21 במארס 2014, כשכוחות של ג'יהאדיסטים יצאו לכבוש את העיירות הארמניות כסאב וסמרה. במבצעים קודמים ב-19-4 באוגוסט 2013 נערכו פשיטות על כפרים אלווים, וכ-200 אזרחים נהרגו. דאעש וג'בהת אל-נוסרה הצטרפו גם הם לכוחות הטורקמניים במתקפות אלה; ובמקביל, שוגרו בקביעות גם טילים מהר הטורקמנים לכיוון לטקיה".

כפי שדיווחנו בטור הזה בשבוע שעבר, טורקיה מתקשה להתאושש מאז שחיל האוויר הטורקי הפיל מטוס קרב רוסי ב-24 בנובמבר. סמיח אידיז כותב כי למרות דברי התמיכה הנבובים מצדה של נאט"ו, כולם מצפים מטורקיה שתתאים את מדיניותה כלפי סוריה לסדר העדיפות של מדינות המערב ושל הקואליציה נגד דאעש. "התמיכה שמקבלת אנקרה מבנות בריתה במערב מנחמת אולי את [הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ] ארדואן ואת [ראש הממשלה אהמט] דבוטאולו, אך אין ספק שזה גם יחייב אותם ליישב את חילוקי הדעות שלהם עם המערב בנושא הסורי", כותב אידיז. "הקושי העיקרי של טורקיה יהיה להוריד פרופיל בתמיכה שהיא מעניקה לארגונים בצפון סוריה, במלחמתם נגד משטרו של בשאר אל-אסד, ולהתמקד כל כולה במלחמה נגד דאע"ש. לכשתעשה זאת, היא תיאלץ להשלים גם עם התמיכה שמעניק המערב לכורדים הסורים ולמפלגה הדמוקרטית המאוחדת (PYD), שנלחמת בדאעש בסיוע אווירי של הקואליציה שמובילה ארצות הברית. באנקרה טוענים ש-PYD הוא ארגון טרור, בשל קשריו עם מפלגת הפועלים של כורדיסטאן. מנגד, לניסיונות של טורקיה 'להפיח חיים חדשים' בקשרים שלה עם האיחוד האירופי אין סיכוי להתקדמות ממשית, אם ימשיך ארדואן במדיניות האנטי-דמוקרטית שלו מבית, ובמיוחד במלחמתו המסלימה והולכת נגד חופש העיתונות".

מטין גורג'ן סיפק כנראה את הדיווח המפורט ביותר עד כה על האינטראקציה בין צבאות רוסיה וטורקיה לפני התקרית של 24 בנובמבר. כך הוא כותב: "על פי מקורות צבאיים באנקרה ששוחחו עם אל-מוניטור, באוקטובר נפגשו באנקרה אנשי צבא טורקים ורוסים חמש פעמים כדי לדון בהפרות של מטוסי הקרב הרוסים שפלשו למרחב האווירי של טורקיה". לאחר ארבע פעמים שרוסיה לא שעתה לדברי האזהרה של הטורקים, הודיעו הטורקים בפגישה החמישית לעמיתיהם הרוסים שחיל האוויר הטורקי 'יקפיד לאכוף את נהלי הכניסה לקרב'. בהצהרה הרשמית שפורסמה בעקבות פגישות אלה, אמרו קצינים טורקים: 'בנוסף לשאר עניינים צבאיים, הדגשנו בפגישות בינינו את ההפרות של מטוסי הפדרציה הרוסית שפולשים למרחב האווירי שלנו, והודענו להם שאנחנו נחושים ליישם במלואם את נהלי הכניסה לקרב.' לאחר אותה אזהרה רביעית, הוסיפו ואמרו המקורות הצבאיים, לא הפרו שוב המטוסים הרוסים את המרחב האווירי של טורקיה - עד 24 בנובמבר, כשהטורקים הפילו את המטוס הרוסי".

ישראל ורוסיה "רואות עין בעין" בנושא הסורי

בן כספית מדווח כי בניגוד לטורקיה, ישראל ורוסיה מתואמות היטב בנושא הסורי.

"הישראלים והרוסים נמצאים 'באותו דף'", כותב כספית, ומוסיף שהם "רואים עין בעין את המציאות, מתואמים בזמן אמיתי ונותנים זה לזה כבוד ומרחב. ישראל, בעיקר כי אין לה ברירה. רוסיה, כי אין לה צורך בפתיחת חזית נוספת על אלה שכבר פתחה באזור".

אביגדור ליברמן, שר החוץ לשעבר ועכשיו חבר כנסת והאופוזיציונר החריף ביותר של נתניהו מצד ימין, אמר לכספית: "יש לנו תיאום מלא, בזמן אמיתי, עם הכוחות הרוסיים ועם חיל האוויר הרוסי. יש קו פתוח, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אני מקווה שלא נגיע למצב שאליו הגיעו הטורקים מול הרוסים. אני לא רואה סיבה שזה יקרה. כל הסימנים שהרוסים מאותתים לנו הם של קירבה ושיתוף פעולה. [נשיא רוסיה ולדימיר ]פוטין החמיר השבוע את הענישה נגד אנטישמיות ברוסיה, הם רוצים להגביר יבוא ירקות ישראלים, הם מסבירים לנו שמבחינתם אנחנו לא בעסק [בסכסוך הנוכחי], אין לרוסיה בעיה איתנו, היא מטפלת באינטרסים אחרים".

כספית מוסיף וכותב שישראל הבהירה לרוסים את הקווים האדומים שלה בכל מה שקשור לחיזבאללה: "בשיחות השונות בין הצדדים, כולל השיחה בין פוטין לנתניהו, הבהירה ישראל כי מבחינתה העברת נשק 'שובר שוויון' ממזרח למערב, קרי מאיראן דרך אסד לחיזבאללה, היא קאזוס בלי. בכל פעם שישראל זיהתה מעבר כזה, היא תקפה אותו, כך לפי פרסומים זרים, בדרך כלל בצד הסורי, שיכולתו להתגונן כיום שואפת לאפס. לפתע, נכנס הדוב הרוסי למשוואה הזו, והוא יודע להתגונן, וגם לתקוף. שאלת השאלות היא מה יקרה בפעם הבאה כשמטוסים ישראלים או כלי טיס ישראלים לא מאוישים ישייטו מעל שיירת נשק כזו, וינצנצו במכ"מים של סוללות ההגנה הרוסיות. כל הצדדים מקווים שיהיה בסדר, אבל למציאות כללים משלה ולפעמים אירועי השטח מכתיבים אחר כך לדרג המדיני, ולא להיפך".

"שמחת העניים" של ישראל

עקיבא אלדר כותב השבוע על החלטתו של שר החוץ הישראלי לשקול מחדש את מעורבותו של האיחוד האירופי בדיפלומטיה מול הפלסטינים, כתוצאה מהחלטתו של האיחוד לסמן מוצרים ישראלים שיוצרו בהתנחלויות.

"למקרא התגובה הזאת קשה להחליט אם לבכות או רק להיעלב" כותב אלדר. "לבכות - מאחר שניסיון של מדינה קטנה במזרח התיכון להעניש את אירופה על החלטה שנתמכה על ידי 16 שרי חוץ אירופאים והתקבלה בפרלמנט האירופי ברוב מוחץ (525 תומכים לעומת 70 מתנגדים), מזכירה את האומלל שחתך את חוטמו עד זוב דם כדי להעניש את פרצופו. עוד לבכות - משום שהחלטה להרחיק את האיחוד האירופי מ'תהליך מדיני עם הפלסטינים' דומה להחלטה להרחיק את אירופה מתהליך מדיני בין ישראל לסוריה. שני התהליכים הללו מופרכים באותה מידה. להיעלב - מאחר שהתגובות להחלטה מלמדות על זלזול בהבנת הנקרא של אזרחי ישראל. האיש שמתיימר להנהיג אותם מניח שהם אינם יודעים להבחין בין חרם על מוצרים לבין ציון מקום הייצור שלהם".

אלדר מסכם וכותב: "בהעדר רצון אמיתי להתמודד עם שורשי המשבר עם האיחוד האירופי, מדיניות ההתנחלות והדשדוש המדיני, ממשלת ישראל הופכת בצהלה מכובש לקורבן, מנאשם למאשים, מנענש למעניש. שמחת עניים".