הפלסטיני החדש

"הפלסטיני החדש", או ה"ניאו פלסטיניאן", כך מכנים במערכת הביטחון הישראלית את הדור החדש של צעירים פלסטינים שמובילים את גל הטרור הנוכחי, שישראל עדיין מתקשה להגדיר, לאפיין או לבלום, כחודשיים וחצי לאחר שהחל. המאבק בגל הטרור הזה מזכיר לרבים במערכת הביטחון הישראלית ניסיון להילחם ברוח. אין תשתית טרור, אין תכנון, אין היררכיה, אין מנהיגים, אין ארגונים, אין מודיעין. "זה משהו אחר לגמרי, שעוד לא זיהינו לגמרי", הודה בסוף השבוע שעבר בכיר במערכת הביטחון הישראלית. "זו תופעה חברתית, אולי אפילו נפשית, שהיא תולדה של נסיבות ותהליכים עמוקים שהגיעו לכדי הבשלה. בשלב הזה אין לנו מושג לאן זה הולך וכמה זמן זה יימשך", הודה.

"הפלסטיני החדש" הוא צעיר. הגיל הממוצע של מבצעי הפיגועים הוא מעט מעל 20. היו בהם גם צעירים מאוד, כמו בני 13, בנות 15, ואפילו מחבל אחד בן 11. הפלסטיני החדש לבוש בג'ינס אופנתי, חולצת טריקו מדוגמת, בכיסו האחורי תחוב סמרטפון משוכלל, באוזן תקועות אזניות המחוברות לסמרטפון בבלו תות', על הצוואר יש כאפיה לאומנית פלסטינית והיד אוחזת באבן גדולה. הפלסטיני החדש זועם, מתריס, לא חייב שום דבר לאף אחד ואין מעליו היררכיה. הוא לא נשמע להורים, או למורים, או לשוטרים, או למוכתרים למיניהם או למשפחה או לחמולה. הוא דבק ב"שיח הזכויות" הבינלאומי.

הוא היה בן שלוש או חמש באינתיפאדה הקודמת [2005-2000], הוא לא לגמרי זוכר את אימת השנים הללו, בתחילת שנות האלפיים, בהן נטבחו מעל אלף ישראלים ומעל 3,000 פלסטינים.

הפלסטיני החדש הולך לאוניברסיטה, אבל לא יוצא לו מזה שום דבר. לפי הערכה, כ-30 אלף פלסטינים צעירים לפחות מקבלים תואר ראשון כל שנה בגדה המערבית, עוד כ-20 אלף מקבלים אותו ברצועת עזה. הם נפלטים מהקמפוסים לשממה מוחלטת. אין להם מה לעשות עם התואר הזה. אין משרות איכותיות, אין הייטק, אין תשתית כלכלית משמעותית. במקרה הטוב, האקדמאי הפלסטיני הצעיר צריך לקוות שישיג אישור עבודה בישראל וישטוף כלים בירכתיה של מסעדה תל אביבית. לפלסטיני החדש אין תקווה ממשית לבנות לעצמו חיים מודרניים, להגשים בעצמו את כל מה שהוא רואה אצל אחרים ברשתות החברתיות. הפלסטיני החדש משוכנע בצדקתו, עיוור לעמדות הצד השני, עוקב אחרי הקהיליה הבינלאומית ושואב ממנה עידוד. הוא שבוי בתוך הנרטיב של "הכיבוש", חשוף לגמרי לתיאוריות הקונספירציה השונות המתפשטות במהירות ברחוב הערבי באשר לישראל, ומטפח זעם פנימי אותנטי, הולך וגובר, שמחפש לעצמו פורקן.

כ-800 אלף צעירים פלסטינים בין הגילאים 15 עד 29 יש ביהודה ושומרון. הם המנוע של גל הטרור הנוכחי. הם יוצאים להפגין, כמעט כל יום, בעקשנות ובהתרסה. אחוז ניכר מהמפגינים הצעירים הן נערות צעירות. אם נחלץ מידן את האבן או את בקבוק התבערה, הן נראות דומות מאוד לבנות גילן באזורים רגועים בעולם. הן מעודכנות, כועסות, מתוסכלות, מחפשות שינוי. ישראל משלמת עכשיו, על פי מומחים במערכת הביטחון, גם על דברים שלא היא אשמה בהם: העובדה שהחברה הערבית מגבילה עדיין נשים ומונעת מהן שוויון זכויות; או החולשה המתמשכת של הכלכלה הערבית בכלל והפלסטינית בפרט, שלא מסוגלת להעניק לצעיריה תקווה אמיתית לשיפור רמת החיים, הביטחון הכלכלי והתעסוקה.

הפלסטיני החדש לא מודע לעובדה שמכל הערבים החיים במזרח התיכון, מצבו היחסי הוא הטוב ביותר. האזור היחיד בו יש חשמל סביב היממה, 24/7, הוא יהודה ושומרון. כנ"ל לגבי אחוזי תמותת התינוקות, רמת הרפואה ונתונים רבים נוספים. הפלסטיני החדש חש שהוא תחת כיבוש ורוצה, מעל לכל שאר הדברים, חופש.

לפלסטיני החדש צריך להוסיף מעגלים נוספים: תחושת "תום עידן אבו מאזן", שהודיע לפני חודשים רבים שהוא שוקל פרישה והצית קרב ירושה אלים בין גורמים שונים, שמושך את כולם לקיצוניות; הרגישות הנמשכת סביב הר הבית; הניכור הגובר בין הציבור הפלסטיני לרשות הפלסטינית, שלא מספקת לו את הסחורה; החיכוך ההולך וגובר בין המתנחלים לפלסטינים ברחבי יהודה ושומרון, שתואר כאן במאמרים קודמים.

כל אלה, יחד עם הפלסטיני החדש, מייצרים תסיסה, שמייצרת את מה שאנחנו רואים בעשרת השבועות האחרונים. לכל זה צריך להוסיף גם את תופעת דאע"ש, שמרחפת מעל ראשו וליבו של כל ערבי במזרח התיכון ובכלל, והופכת את האלימות, כולל עריפת הראשים, לסוג של רומנטיזציה לגיטימית; ואת ההכרה הבינלאומית בזכויות הפלסטינים, שמתדלקת את הזעם והתסכול.

וזה עוד לא הכל. אפיון סטטיסטי של המחבלים הפלסטינים שפעלו עד כה, שפורסם השבוע [16 בדצמבר] ב"הארץ", מגדיל את הבלבול בקרב מי שמנסה לנתח את התופעה. מתברר שחלק מהמחבלים כלל לא היו חשופים למה שמכונה "ההסתה ברשתות החברתיות", ולא היו מחוברים להסתה כזו. ברוב המקרים, ההחלטה לבצע פיגוע, ליטול סכין או גרזן ולהתנפל על יהודים, היא החלטה ספונטנית, התלקחות מיידית ורגעית, שיכולה להיות מושפעת מכמה גורמים מצטברים: פיגוע קודם, שהשראתו מרחפת מעל המפגע החדש; פגיעה של קרוב משפחה, שכן או חבר על ידי ישראל; שמועה זדונית שמסתובבת ומגיעה למחבל הפוטנציאלי, שלא תכנן להיות מחבל אבל הכל יחד מבשיל במוחו ובלבו עד הביצוע המפתיע של הפיגוע. "בתנאים כאלה, אין אפשרות להילחם, לסכל, למנוע או לעצור", אומר גורם ביטחוני ישראלי בכיר. "כל המודיעין והאמצעים המיוחדים שלנו לא רלוונטיים".

מה הפתרון? נשאל בשבוע שעבר גורם ביטחוני ישראלי בכיר, וענה: "אין כרגע פתרון. יש כאן 800 אלף צעירים שהולכים לאנשהו, אבל אין לנו מושג לאן. גם הם לא לגמרי יודעים. זה סיפור של אווירה, ועד שהיא לא תשתנה, אנחנו תקועים".

בצה"ל מעריכים שגל הטרור הזה יימשך בעתיד הנראה לעין, לפחות בשנה הקרובה. כרגע, מתעסקים יותר במאמץ להכיל אותו ולא לתת לו להתדרדר, מאשר בניסיון להעלים אותו. "הוא ייעלם בפתאומיות, כמו שהגיע", מקווה גורם מדיני ישראלי בכיר, "אבל אנחנו לא באמת יודעים אם ומתי זה יקרה".