דילוג לתוכן העיקרי

הממשל לא למד מטעויות, ישראל והרשות גולשות שוב לאלימות

15 שנה חלפו מאז כישלון פסגת קמפ דיוויד והאינתיפאדה שפרצה אחריו, ושוב אותן תפיסות אומללות ושיקולים זרים של האמריקאים מובילים את הפלסטינים והישראלים מדחי אל דחי.
RTR2HTGL.jpg

קשה להפריז בחשיבות התדרוך לכתבים של בכירי הבית הלבן (5 בנובמבר), ערב ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון. נאמר בו כי לא רק שאפסו הסיכויים להשיג הסדר קבע עם הפלסטינים בזמן שנותר עד תום תקופת כהונתו של הנשיא אובמה; גם המשא ומתן, לא רק ההסדר, יאלץ להמתין לנשיא הבא. על רקע הדברים הברורים הללו, ההצהרה של הנשיא לפני הפגישה עם נתניהו (9 בנובמבר), שלפיה הוא מתכוון לשוחח עם אורחו על הדרכים "לחזור למסלול תהליך השלום", נשמעה חלולה ואף צורמת. "לישראל יש את הזכות ואף את החובה להגן על עצמה מפני טרור פלסטיני", אמר אובמה. ומה עם הזכות של הפלסטינים להגן על עצמם מפני טרור המתנחלים והחובה של הרשות הפלסטינית להתגונן מפני מפעל ההתנחלויות?

אם אובמה לא יחזור בו מ"התפטרותו" מתפקיד המתווך הבכיר בין ישראל לפלסטינים, הוא ישאיר לבא אחריו אדמה חרוכה בין הים לירדן. תהיה זו הפעם הראשונה מאז ימי ממשל לינדון ג'ונסון שנשיא אמריקאי ייצא מהבית הלבן מבלי לרשום תו כלשהו בסימפוניה הבלתי גמורה של הסכסוך הישראלי-ערבי.

ריצ'רד ניקסון המציא את "הסכם הפרדת הכוחות" בין ישראל למצרים; ג'רלד פורד יירשם בהיסטוריה בזכות הביטוי "הערכה מחדש" של יחסי ארה"ב-ישראל - האיום שתרם להשלמת אותם הסכמים; ג'ימי קרטר מוזכר בנשימה אחת עם הסכם קמפ דיוויד בין ישראל למצרים; רונלד רייגן הוליד את הדיאלוג בין ארה"ב לאש"ף; ג'ורג' בוש האב יזם את ועידת מדריד; ביל קלינטון היה השדכן של הסכם "אוסלו ב'" ו"הסכם חברון"; ג'ורג' בוש הבן חתום על "מפת הדרכים" והמצאת "הקוורטט". אובמה נכנס לפנתיאון המזרח תיכוני כאלוף נאומי השלום. עשר בדיבורים, אפס במעשים. חמור מכך, בתקופת כהונתו מספר המתנחלים בגדה עלה משמעותית - מ-297 אלף ל-400 אלף בקירוב.

בעדותו בפני הסנאט באפריל 2014 תיאר מזכיר המדינה ג'ון קרי במלים האלה את קריסת המשא ומתן העקר שהוא ניצח עליו במשך תשעה חדשים: "עבר יום, עוד יום עבר (בהמתנה לביצוע הפעימה הרביעית של שחרור אסירים פלסטינים), ואז ביום השלישי בצהריים נמסרה הודעה על בניית 700 יחידות דיור בירושלים - ופוף". מאז חלפו כ-20 חודשים באפס מעשה אמריקאי במסלול תהליך השלום. למעשה, נכון יותר לומר שהזמן הזה עבר בהצבת מכשולים במסלולים מדיניים חלופיים, שבראשם הכרה של מועצת הביטחון במדינה פלסטינית על בסיס יוזמת השלום הערבית מ-2002. כשהמסלולים הדיפלומטיים נחסמים בפני העם הפלסטיני, לא נותר לו אלא להשלים עם הכיבוש המתמשך ועוולותיו, או להמריא במסלול האלימות. הציבור הפלסטיני חצוי היום בין שני המסלולים הללו. קשה למצוא פלסטיני שתולה תקוות במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. קשה למצוא ישראלי שמאמין כי אם יחודש המשא ומתן, במתכונת שהובילו צוותי שלום אמריקאים, הוא יקדם את סיום הסכסוך.   

אחד מוותיקי הצוותים הללו, רוב מאלי, משמש מזה כמה חדשים בתפקיד יועצו הבכיר של הנשיא לענייני המזרח התיכון. מאלי הוא זה שאמר באותו תדרוך לכתבים כי אובמה ירצה לשמוע מנתניהו מה הוא בכל זאת מוכן לעשות כדי להשיג התקדמות במצב שנוצר. מאלי ציין כי הנושא העיקרי שהנשיא ירצה לשמוע עליו מנתניהו הוא ''מה ניתן לעשות גם בהיעדר משא ומתן...לייצב את המצב בשטח מול הפלסטינים ולאותת...שהם עדיין מחוייבים ונעים קדימה לקראת  פתרון שתי המדינות, גם אם הם אינם בעמדה היום שמאפשרת הידברות על כך בין הצדדים.''

על זה נאמר, אם זה לא היה כל כך עצוב, היינו צוחקים. נתניהו מעוניין לנוע קדימה? על איזו עגלה? לאיזה כיוון הוא יכול לנוע עם השרים זאב אלקין ומירי רגב כגלגלים קדמיים, ונפתלי בנט ואיילת שקד כגלגלים אחוריים? ומי הסוס שימשוך את העגלה אל מחוץ לשטחי ההתנחלויות והמאחזים שעולים כפורחים? ראש הממשלה? זה שהבטיח ערב הבחירות שבמשמרת שלו מדינה פלסטינית לא תקום ולא תהיה? או אולי האיש שאמר שאבו מאזן "הצטרף לחמאס ולדאעש"?

ושוב מקהלת היועצים של הנשיא חוזרת על הפזמון הישן - זה שמבשר עוד ניסיון אמריקאי כושל לסיים את הסכסוך ולשים קץ לכיבוש - "צעדים בוני אמון". אותו מאלי, שעמד לצידו של הנשיא ביל קלינטון בפסגת קמפ דיוויד (2000), אשר כישלונה הצורב דחף את שני העמים עוד צעד אל עבר האינתיפאדה השנייה, ישב הפעם לצידו של בן רודס, העוזר הבכיר של הנשיא, שאמר כי אובמה ירצה לשמוע מנתניהו ''אלו צעדים בוני אמון הוא מוכן לבצע...כדי להשאיר את הדלת פתוחה לפתרון שתי המדינות". במלים אחרות, נסיגה לימי ניהול הסכסוך, מתוך הנחה שהעימות יכול לחכות בשקט לימים טובים יותר. נזרוק לפלסטינים עוד כמה עצמות והם יתנהגו יפה אל הכובש, עד שהאמריקאים יבחרו בנובמבר הבא נשיא חדש, עד שהוא ייכנס לבית הלבן בינואר 2017, ועד שהוא או היא ילמד את הנושא. קצת סבלנות ואו-טו-טו, נחגוג יובל לכיבוש השטחים. סליחה, שחרור יהודה ושומרון וירושלים.

במאמר חשוב, שפורסם בשנת 2001 בניו יורק רוויו אוף בוקס על כישלון שיחות קמפ דיוויד, נכתב כי "הקרבה התרבותית והפוליטית לישראל תורגמה לרגישות יתר לצרכיה הפנימיים". עוד נטען, כי "הצוות האמריקאי שקל כל הצעה על פי מדד האפשרות של אהוד ברק להציג אותה לציבור בישראל... לגבי ערפאת השאלה הזאת נשאלה לעתים רחוקות בלבד, אם בכלל". על המאמר חתום רוב מאלי (לצד חוסיין אגהא, יועצו לשעבר של אבו מאזן).

יותר מ-15 שנה חלפו מאז אותה פסגה, ושוב אותו מאלי במרכז העניינים. אותן תפיסות אומללות ושיקולים זרים מובילים את הפלסטינים והישראלים מדחי אל דחי. כדי לעצור את העגלה מלהידרדר במדרון החלקלק, יש צורך בגישה חדשה לחלוטין וביועצים אמיצים. לא עוד משא ומתן ישיר ו"צעדים בוני אמון", שמגדילים את היאוש ומקרבים את שני העמים לתהום. אלברט איינשטיין כבר אמר כי "לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות, זו אי שפיות".

More from Akiva Eldar

Recommended Articles