אפקט דאע"ש

בנימין נתניהו משתדל תמיד לאחוז את המקל בשני קצותיו: לדבר על שלום ולתקוע את המשא ומתן המדיני, בו זמנית. לרקוד ימינה ולפזול שמאלה. לנאום את "נאום שתי המדינות" ולהגביר את הבנייה בהתנחלויות.

לעתים נדירות נקלע נתניהו לאחת הפינות הללו, בימין או בשמאל, בלי יכולת לתמרן. זהו בדיוק מצבו עכשיו. הימין הישראלי צר עליו ודורש ממנו בנייה בהתנחלויות ונתניהו, בגיבוי שר הביטחון יעלון, מסרב בתוקף. הימין דורש ממנו להרשות ליהודים לעלות להר הבית, ונתניהו מנסה להרגיע ומרחיק מהמקום הנפיץ הזה את חברי הכנסת והשרים, ואחר כך, כשקמה צעקה, מודיע שזה כולל גם את הח"כים הערבים.

להצדקת עמדתו, הוא הזעיק לישיבת הקבינט במוצאי שבת לפני כעשרה ימים [3 באוקטובר] את עו"ד יצחק מולכו, שליחו המיוחד והנושא ונותן הרשמי שלו מול הפלסטינים והממשל האמריקאי. מולכו, שהוא גם עורך דינו הפרטי וקרוב משפחתו (רחוק) של נתניהו, אמור היה לספק לו את האליבי מול שרי הימין, ובעיקר נפתלי בנט ואיילת שקד, שדורשים "בנייה עכשיו".

מולכו סיפר לשרי הקבינט סיפורים מדהימים. "ג'ון קרי מחפש אותי ומשאיר לי הודעות במענה הקולי של הטלפון הנייד שלי", סיפר להם מולכו. "הוא אומר שאם נכריז עכשיו על בנייה, האמריקאים לא יוכלו להטיל וטו על ההצעה הצרפתית בעניין ההתנחלויות, שמתקרבת למועצת הביטחון. זו תהיה קטסטרופה", אמר מולכו. השרים הפציצו אותו בשאלות, והוא סיפק את הסחורה. התרחיש שצייר מולכו בפני שרי הקבינט היה אפוקליפטי. נתניהו, בחקירה הראשית, דובב אותו עוד יותר. בכל פעם שעלה נושא נפיץ כלשהו, הוא פנה למולכו. כששרים דיברו על הצורך לבנות בירושלים, פנה ראש הממשלה למולכו ושאל, "איציק, מה אתה אומר על ירושלים?", ואיציק (זהו שמו הפרטי של מולכו בעגה ישראלית) סיפר ש"ירושלים זה הכי נפיץ, זה הכי קריטי לאמריקאים, כל דיבור על ירושלים יגרום נזק נוראי."

לנתניהו אין עוצמה מספקת כדי לקבל החלטה כזו ולעמוד מאחוריה בכוחות עצמו. ממשלתו נשענת על 61 חברי כנסת בלבד, כל עריק יכול לסכן את המשך הישרדותו בשלטון. לכן הוא מנסה למצוא אליבי. במקרה הזה, מדובר באמריקאים. לא הפריעה לו הכחשה רשמית של משרד החוץ האמריקאי כעבור יומיים, שהודיע ש"אין שום אולטימטום" אמריקאי בנושא הבנייה. לפחות שני שרי קבינט אמרו לאל-מוניטור ש"אנחנו יודעים שהמידע של ביבי נכון". שאלתי אותם אם יש מצב שמולכו גם השמיע להם את ההודעה הקולית של קרי. הם כמובן הכחישו.

כשמדובר במשברים ביטחוניים מהסוג הזה, נתניהו הוא אלוף האיפוק. התרחיש לפיו האינתיפאדה השלישית תפרוץ בכהונתו מעורר בו חלחלה. בשלב הזה, הוא מצליח במקום בו נכשל אהוד ברק בשנת 2000, כשפרצה האינתיפאדה השנייה. מדד שפיכות הדמים נותר נמוך. שיתוף הפעולה הביטחוני בין צה"ל והשב"כ למנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית נמשך, גדודי תנזים-פת"ח שהם הגוף החמוש ביותר ביהודה ושומרון נשארים בשלב הזה מחוץ לעימות.

על הגדר ברצועת עזה אירעו תקריות קשות מאוד, שהיוו מימוש מפחיד של תרחישי האימה הישראלים הגרועים ביותר, אבל בינתיים הצליח צה"ל לדכא אותם. המראה של עשרות אלפי פלסטינים לא חמושים צועדים אל הגדר גורם לסיוטי לילה בקרב ההנהגה הישראלית. זו הייתה הסיבה להריגתם של לפחות שישה מפגינים עזתים בשבת האחרונה [10 באוקטובר], רגע לפני שהרסו את הגדר ופרצו לקיבוץ נחל עוז. נכון לעכשיו, הרצועה בשקט מתוח, ישראל פרסה סוללות "כיפת ברזל" בדרום ומצפה לתגובה רקטית על ההרוגים בכל רגע.

נקודת מפנה חיובית אירעה ביום שלישי בשבוע שעבר [6 באוקטובר], כשאלוף פיקוד המרכז הישראלי נפגש עם ראשי מנגנוני הביטחון של אבו מאזן. הפגישה התאפשרה לאחר שהמנהיג הפלסטיני התעשת והבין שהנמר עליו הוא רוכב עלול להתהפך ולטרוף גם אותו, כפי שקרה לערפאת בשנת 2000. הפגישה ביום שלישי הייתה טובה. גורמי צה"ל והשב"כ מעידים כי המנגנונים הפלסטינים ממשיכים במלחמתם בטרור ועושים מאמץ להרגיע את השטח. הבעיה היא, שהיכולת שלהם מוגבלת. הציבור הפלסטיני תומך בכל לבו במפגעים הצעירים, שמסתערים על הישראלים בסכינים, מברגים, קולפנים וכל האמצעים שנקרים על דרכם. ליד ג'נין נרשם אירוע בו צעיר פלסטיני ניסה להטיל נחש ארסי על כמה ישראלים.

במערכת הביטחון הישראלית מנסים עדיין להבין את התופעה, שאין לה כרגע כל תשובה מבצעית. הפלסטינים הצעירים הללו לא חברים בארגוני טרור, אין להם תשתיות, אין להם מהנדסי מטענים, הם לא מקבלים הוראות. הם בסך הכל חשופים לשטיפת המוח האינטנסיבית ברשתות החברתיות, עד שנוצרת המסה הקריטית והם יוצאים להסתער על הישראלי הראשון שימצאו. במערכת הביטחון מדברים על "אפקט דאע"ש". זהו הגלגול של האביב הערבי בישראל. נערי הפייסבוק נשאבים לרומנטיקה של דאע"ש, עתידם מעורפל, הם מחפשים אקשן, הם מוצאים אקשן. איך אפשר להילחם בזה?

המאמץ הישראלי העיקרי בשלב הזה הוא ניסיון למזער נזקים ולצמצם חזיתות. מצפון, העניינים בינתיים רגועים. נסראללה עסוק מאוד, כידוע. החזית הרגישה מכולן היא ערביי ישראל.

ביום ראשון בערב דרס ערבי ישראלי מאום-אל פאחם אזרחים ישראלים סמוך למרכז קניות בצפון, פצע קשה חיילת וקל חייל, ודקר שני אזרחים נוספים, עד שנוטרל. יומיים קודם, בעפולה, תקפה סטודנטית ערביה-ישראלית צעירה בסכין הולכים ושבים, עד שנורתה על ידי שוטר. הסרטון של האירוע הזה עלה לרשת תוך שניות ועורר מהומה גדולה. הצעירה הערבייה עמדה עם סכין בידה, מוקפת שמונה שוטרים ושוטרות ישראלים חמושים, עד שנורתה מטווח קצר בחלק הגוף התחתון. אין סכנה לחייה. הציבור הערבי טוען שניתן היה להשתלט עליה ללא ירי. הציבור הישראלי טוען שמי שמסתער עם סכין על אזרחים, הוא בן מוות. השוטרים עצמם במצב לא פשוט, כבר היו מקרים בהם שוטרים חמלו על צעירים מהסוג הזה וספגו סכין בלב או בבטן. היד קלה ורועדת על ההדק, העצבים רופפים, אסור להפנות גב לאף אחד ובמצב כזה קורים דברים לא צפויים.

רגע מכונן נרשם ביום ראשון בערב בנצרת, עיר ערבית בישראל. ח"כ איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת, עמד והתראיין למהדורת החדשות של ערוץ 2. לפתע עצרה לידו מכונית לבנה, והאיש שנהג בה התחיל לצעוק עליו: "איימן, לך תחפש עניינים במקום אחר, הרסתם לנו את העיר, לך מפה, די עם הראיונות. לך תחפש עניינים במקום אחר, לך לחיפה!", צעק. ח"כ עודה היה המום, גם צוות הטלוויזיה, כשהתברר שהצועק הוא עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, הזועם על הנזק הכבד הנגרם לעירו בגלל המהומות.

נצרת היא עיר תיירות ופרנסתה תלויה בהמוני הישראלים המבקרים בה בסופי שבוע. חברי הכנסת הערבים מנצלים בימים האחרונים את התפרצות הזעם הפלסטינית כדי לדרבן גם את הציבור הערבי-ישראלי להצטרף לחגיגה. התגובה המיידית של הציבור היהודי היא הימנעות מהגעה לערים ערביות והחרמת בתי עסק ערבים.

העימות הקולני הזה, בשידור חי, בין חבר כנסת ערבי-ישראלי לראש עיר ערבי-ישראלי היה אחד המסמכים האזרחיים המכוננים שנצפו בטלוויזיה בעת האחרונה, והעיד על הפילוג והדילמה הקשה בקרב הציבור הערבי בישראל. "מספיק עם זה, לך מפה ", שאג ראש העיר על חבר הכנסת ההמום, "הרסתם את העיר, אני ראש העיר...לא היה פה היום יהודי אחד, אפילו לא אחד! על מה אתה מתראיין? מה אתה עושה לנו? אתה עשית פעם תהלוכה, שרפתם את העולם! תשתוק, לך תעוף (מפה)".

זעמו של סלאם לא שכך. הוא צעק על ח"כ עודה בערבית מעורבבת עם עברית. כמה סמלי. הוא כאב את כאבה של עירו, הוא כאב את כאב המגזר כולו, הוא כאב את המצב, והמצב אכן כואב.