דילוג לתוכן העיקרי

ראש בקיר: התוכנית המופרכת של נתניהו

אחרי ההפסד הצפוי לאובמה, לנתניהו כבר יש תוכנית חלופית: הוא יבטיח "רוב מוסרי" נגד הסכם הגרעין בקונגרס, שיסייע לבחירת נשיא רפובליקני – וזה יבטל את ההסכם. צריך לקוות שהפעם גם נתניהו יודע שמדובר בחלומות מופרכים.
RTX1QYGR.jpg

מי שציפה שבנימין נתניהו יכיר בתבוסתו וישנה מדיניות, טעה. הנשיא ברק אובמה הבטיח ביום רביעי שעבר [2 בספטמבר] את ניצחונו עם השגת הבלוק החוסם של הסנטורים הדמוקרטים שיתמכו בהסכם הגרעין, ואז התברר, למרבה התדהמה, שגם הצד המובס מכריז על ניצחון. בנימין נתניהו לא מוכן להפסיד וכנראה גם לא יודע להפסיד. זו הפעם הראשונה שיש לנו שני מנצחים באותו משחק.

אם אובמה ניצח בעולם המהותי והמוחשי, הרי שנתניהו מכריז על "ניצחון מוסרי". הבעיה שלו היא שחוץ ממנו ומפטרוניו הרפובליקנים, אין בעולם מי שקונה את התיאוריה הזו. אפילו הסעודים, שבחדרי חדרים תוקפים את הסכם הגרעין בשצף קצף, הביעו בסוף השבוע האחרון תמיכה רשמית ופומבית בהסכם. אבל נתניהו בשלו. הוא ניצח, הוא מייצג את קולו של המוסר העולמי והצדק האולטימטיבי. ההיסטוריה היא שתשפוט בינו לבין הנשיא אובמה.

אבל עד שההיסטוריה תשפוט, מנסה עכשיו נתניהו לשכתב אותה בגסות. במשך חודשים ארוכים הוזהר נתניהו בכל הפורומים האפשריים וגם בתקשורת (וגם כאן) שהמאבק שלו בקונגרס אבוד, שמדיניות "האדמה החרוכה" יכולה לגרום נזק משמעותי לאינטרסים האסטרטגיים של ישראל, לכושר המיקוח שלה מול הממשל, לאלמנט ההרתעה של איפא"ק ולקהילה היהודית באמריקה. נתניהו נחר בבוז וזלזל במזהירים. הוא האמין שיש סיכוי לנצח. הוא המציא את הסלוגן "זה הסכם רע, צריך הסכם טוב יותר", הוא שם את כל הז'יטונים שלו בקופה והגדיל את ההימור, במקום לסגת ולמזער נזקים.

במשך שבועות ספר נתניהו ידיים בקונגרס והשקיע מאמץ אדיר בסנטור צ'אק שומר, שאמור היה להיות האביר על הסוס הלבן שידהיר בעקבותיו עשרות דמוקרטים נוספים. ובכן, שומר סיפק את הסחורה, אבל כמעט אף אחד לא דהר בעקבותיו. רוב הדמוקרטים זרמו, כצפוי, למחנה של נשיאם. נתניהו היה צריך להבין את זה מלכתחילה, אבל מי ששכנע אותו ש"אובמה הוא נשיא של קדנציה אחת", שכנע אותו עכשיו ש"אפשר לנצח בקונגרס". היום טוענים אנשיו שהוא ידע שהסיכוי לנצח בקונגרס "קטן מאוד". אם ידע, למה בכל זאת נלחם?

זאת ועוד. בזמנו [26 בפברואר] פורסם כאן מאמר על ההתנגדות הפנימית באיפא"ק לנאומו של נתניהו בפני שני בתי הקונגרס בחודש מארס האחרון, שבועיים לפני הבחירות בישראל. המאמר גרר גל של תגובות נזעמות וניסיונות הכחשה, אבל האמת מבצבצת עכשיו וצפה מעל פני המים. במאמר באתר הישראלי "וואלה" בסוף השבוע האחרון, מצוטטים בכירים באיפא"ק הטוענים שהגעתו של נתניהו לקונגרס חיבלה בסיכויים להגיע לרוב של שני שלישים בסוגיה האיראנית, מסיבה פשוטה: היא הפכה את הוויכוח על הגרעין האיראני ממחלוקת מקצועית עובדתית, לוויכוח מפלגתי בין הדמוקרטים לרפובליקנים. הגעתו של מנהיג זר (נתניהו) וניסיונו לתקוע טריז בין הדמוקרטים לבין הנשיא שלהם, ועוד בשנת בחירות, פשוט דחפה רבים מהדמוקרטים לעבר זרועותיו המושטות של אובמה. בכך חיבל נתניהו בסיכויי המאבק שלו.

הסיפור הזה מעורר שאלה נוקבת: מה הייתה הסיבה האמיתית להגעתו של נתניהו לקונגרס ב-3 במארס 2015? לדעת פרשנים רבים, אותו נאום "היסטורי" בפני שני הבתים הוא שסייע לנתניהו לנצח את הבחירות בישראל, כנגד כל הסיכויים, שהתקיימו שבועיים אחר כך (17 במארס). המסקנה המתבקשת מצבר העובדות הזה היא שנתניהו העדיף ניצחון בבחירות בישראל על פני סיכוי לניצחון בקונגרס האמריקאי. מדובר באופורטוניזם פוליטי אופייני. הוא ידע שנאומו בקונגרס יזיק למאבק בגרעין האיראני, אבל יועיל מאוד למאמץ ההיבחרות מחדש של עצמו, והוא העדיף את עצמו. בשורה התחתונה: העניין האיראני לא באמת בנפשו של ראש הממשלה נתניהו. הוא דואג בעיקר לעצמו.

מה עכשיו? נתניהו ממשיך, כל המנועים קדימה. יש לו תכנית חלופית. פלאן בי. הוא רוצה להבטיח "רוב מוסרי מוצק" נגד הסכם הגרעין בקונגרס. הוא מקווה שהתעקשותו של אובמה לחתום על ההסכם הזה, בניגוד לדעתם של רוב מוחלט מחברי הקונגרס האמריקאי, בהם לא מעט דמוקרטים, תזיק לסיכוייה של הילארי קלינטון או כל מועמד דמוקרטי אחר בבחירות לנשיאות.

אכן, נתניהו לא נגמל מניסיונותיו הבלתי פוסקים לבחוש ללא הרף בבחירות לנשיאות ארה"ב. בשיחות פנימיות, נתניהו מקונן על מר גורלו, על כך שבכל ארבע הקדנציות שלו כראש ממשלה, "קיבל" רק נשיאים דמוקרטים שפיתחו כלפיו טינה עזה: ביל קלינטון ב-1996 וברק אובמה ב-2009. נתניהו מייחל ליום בו "יזכה" לכהן מול נשיא רפובליקן שמרן. הוא קינא מאוד באריאל שרון ואהוד אולמרט, שכיהנו מול ג'ורג' בוש, למרות שבאחת השיחות אמר לו אולמרט שהוא (אולמרט) היה מסתדר גם עם אובמה. נתניהו השיב שמה שבטוח זה, שאני (נתניהו) הייתי מסתדר מצוין עם ג'ורג' בוש.

במסגרת חלומותיו של נתניהו, הוא בונה על אפשרות שהרפובליקנים זוכים בבחירות הקרובות לנשיאות (טראמפ?) והנשיא הרפובליקן מבטל, בפברואר 2017, את הסכם הגרעין עם איראן בהתבסס על "הרוב המוסרי" בקונגרס והמידע המודיעיני הטרי שיהיה מי שיניח על שולחנו. צריך לקוות שהפעם גם נתניהו יודע שמדובר בחלומות מופרכים לחלוטין.

בינתיים, יש לנתניהו חזית פנימית לא פשוטה: בראיונות שהעניקו במהלך סוף השבוע תקפו בכירים באופוזיציה את "מדיניותו הכושלת" של נתניהו מול ארה"ב והנזק שגרם ליחסים עם אמריקה. בוטה מכולם היה יאיר לפיד, שאמר כי נתניהו ניהל קמפיין בוטה, גרם נזק ליחסים עם ארה"ב, פיצל את הקהילות היהודיות (באמריקה), גרם לכך שאחרי 67 שנה ישראל היא לא אינטרס משותף לשתי המפלגות בארה"ב ואולי החמור מכל הוא שגרם נזק חמור להרתעה הביטחונית של מדינת ישראל. העולם הערבי מסתכל היום על ישראל ומבין שישראל וארה"ב לא הולכות יותר יד ביד.

לו ענה נתניהו על מצבור ההאשמות הזה באופן ישיר, היה אומר בוודאי שהוא דווקא הולך יד ביד עם אמריקה כבר זמן רב. אמריקה, מבחינתו, היא אמריקה שהכיר בשנות השישים והשבעים כשלמד בניו יורק, פילדלפיה ובוסטון, אמריקה רפובליקנית יותר, שמרנית יותר וליברלית פחות. לרוע מזלו, כרגע המצב הפוך.

More from Ben Caspit