דילוג לתוכן העיקרי

העיר האפורה: בירת הברוטליזם הישראלי

שני אדריכלים ישראלים הקימו עמותה לקידום מורשת האדריכלות הברוטליסטית בארץ, ואף הגישו בקשה רשמית לאונסק״ו להכיר בבאר שבע כאתר מורשת עולמי של הזרם. "אתה לא חייב לאהוב את הסגנון, אבל הוא מסמן תקופה מסוימת וחשובה", הם מסבירים.
Brutalist_Architecture.jpg

במבט ראשון המבנה של קולנוע ״אורות״ בבאר שבע לא נראה כמו יצירת מופת ארכיטקטונית. מדובר בבניין נטוש ומוזנח, שיש לפלס דרך בין קוצים ואשפה כדי להגיע אליו. אז מגלים כי הכניסה אליו חסומה. הצצה פנימה מגלה הרס וזבל לרוב. אבל האדריכלים עומרי עוז-אמר וד״ר הדס שדר רואים מעבר לזה. בעיניהם, קולנוע אורות מגלם מורשת אדריכלית ישראלית נדירה שיש לשמר ולטפח. הם אף הקימו את העמותה לקידום מורשת האדריכלות הברוטליסטית בישראל, ובינואר האחרון [2015] הגישו בקשה רשמית לאונסק״ו להכיר בבאר שבע כאתר מורשת עולמי של הזרם.

הברוטליזם התפתח לאחר מלחמת העולם השנייה והגיע לישראל בשלהי שנות ה-50'. העיקרון המנחה אותו הוא בטון חשוף. הכוונה הייתה ליצור מבנים יעילים, חשופים, בעלי קווים נקיים וישירים.

״הברוטליזם הוא אתיקה״, אומר עוז-אמר לאל-מוניטור, ״והאתיקה מדברת על חשיפת המבנה: משהו בתפקוד של המבנה הובלט החוצה. בארץ זה מתבטא במערכי תנועה למיניהם״.

בסיור אדריכלות ברוטליסטית בבאר שבע מתבררת כוונתו של עוז-אמר. במבני אוניברסיטת "בן גוריון" המקומית קל לראות את מערכי התנועה האלה: באמצעות פעולות אדריכליות מרשימות רואים מבחוץ היכן יש מדרגות או מסדרונות בבניינים, גם אם אינם חיצוניים. בעמידה בחצרות אפשר אפילו לראות, בזכות קווי המבנה, היכן יושבים הסטודנטים באולמות ההרצאה והיכן עומד המרצה.

הייחודיות של הזרם בישראל נחשבת גדולה מזה: נעשה בו שימוש מסיבי בבטון, שנתפס כחומר מקומי המיוצר בזכות קדמה טכנולוגית ישראלית ומבטא את החספוס הצברי. אחד האלמנטים המרכזיים בגרסה הישראלית לברוטליזם היה התאמה לאקלים. האדריכלים בבאר שבע הקפידו על משחקי אור וצל שימנעו חדירת אור שמש ישיר למבנים, ויצרו מעברי רוח מקורים שגם ביום קיץ חם מצליחים להוות מפלט קריר יחסית. עוז-אמר גם מתפייט על האופן שבו ״הנקבוביות של הבטון סופגות את האבק המדברי, ונוצר צבע חדש, ייחודי, שהוא לא אפור ולא חמרה״.

ד"ר שדר מסבירה כי ״הברוטליזם זו האדריכלות הממלכתית שלנו, כיוון שהמזמין הראשי שלה הייתה המדינה בימים שהיא עדיין בנתה והרבה. זה גם המזל שלנו, כי החומרים החשופים והצורות הפיסוליות אינם חביבים על הקהל הרחב. אילו היו האדריכלים צריכים למכור את מרכולתם בשוק הפרטי, הם היו מתכננים זאת אחרת. במקרה הזה הם יכלו לתכנן על פי צו מצפונם. בנוסף, בפריפריה האדריכלות הברוטליסטית פרועה יותר ופלסטית יותר, כיון ששם האדריכלים – רובם תל אביבים – הרשו לעצמם להשתגע״.

עוז-אמר מסכים שהשגשוג של הברוטליזם בבאר שבע התאפשר, בין השאר, בגלל המרחק שלה ממרכז הארץ. ״באר שבע נחשבה בירת הניסויים הארכיטקטוניים״, הוא מסביר, ״היו כאן המון שטחים ריקים ותנופת בנייה. המדינה שפכה על זה כסף והיה חופש פעולה לאדריכלים״. והם ניצלו אותו היטב: קשה לדמיין קבלן שהיה מסכים עם העקרונות העיצוביים של הברוטליזם, שהובילו, למשל, ל״בלוק רבע הקילומטר״ – בניין בן ארבע קומות שתכננו האדריכלים אמנון אלכסדרוני ואברהם יסקי [1960] ואורכו 250 מטרים. כפרויקט מגורים הוא נחל כישלון.

מבחינת עוז-אמר זו לא רק האסתטיקה שחשובה. ״המבנים האלה הם אוצר, נכס. זה כמו שאתה מגיע לפירנצה ורואה מבנים בני מאות שנים שהם המורשת האדריכלית של המקום, ואתה לא חייב לאהוב אותה – היא קיטשית ומוגזמת. אבל זו המורשת והיא חלון הצצה לתקופה מסוימת. כך הברוטליזם בבאר שבע. אתה לא חייב לאהוב את הסגנון, אבל הוא מסמן תקופה מסוימת וחשובה. סביב זה צריך לייצר תהליכי חדשנות עירונית שיגרמו לאנשים להסתכל אחרת על המבנים האלה״.

עוז-אמר וד"ר שדר פועלים רבות כדי לקבע את התפיסה שבאר שבע היא ״בירת הברוטליזם הישראלי״. הם ערכו כנס בנושא ומקיימים סיורים סדירים לתושבי העיר, שמופתעים לגלות את חשיבות המבנים האפורים שהם רואים יום-יום. בסיורים האלה מככבים, בין השאר, ״שיכון לדוגמא״ – שכונה שמדמה ״קסבה״, בתים המחוברים זה לזה בתכנון מתוחכם היוצר קהילה אינטימית ביותר; בית מרכז הנגב, שהיה אמור להיות ״רחוב מקורה״, עם שטח מסחר בקומה הראשונה, משרדים בקומה שמעליו ומגורים בקומה העליונה, והיום סובל גם הוא מהזנחה וחוסר טיפוח; ובית הכנסת של העדה הבבלית, שנראה מחזיתו כמו אוהל ומדמה מגן דוד ממבט מלמעלה.

''הרבה ממשתתפי הסיורים הם ילידי באר שבע", אומר עוז-אמר, "והם מתרגשים. הילדות שלהם הייתה פה. הם מתחילים לספר סיפורי ילדות שקשורים למבנים כמו הסרט הראשון שראו בקולנוע אורות. כל תושב באר שבע מכיר את המבנים האלה, אבל כשהוא מגיע לסיור, הוא מבין כמה הם מדהימים. לקחת אדם ולגרום לו להסתכל אחרת על העיר שלו זו התגשמות חלום, זה הדבר הכי גדול שאדריכל יכול לקוות לו״.

לפני כשבעה חודשים פנו השניים כאמור לאונסק״ו עם תיק עב כרס, המפרט 27 מבנים אייקוניים של ברוטליזם טהור ובעלי ערך היסטורי המקושר לנרטיב הישראלי או המקומי. המודל, כמובן, הוא ״העיר הלבנה״ בתל אביב, הכוללת אלפי מבנים בסגנון הבינלאומי באדריכלות. היא הוכרה כאתר מורשת עולמי ב-2003, זכתה לתנופת שיפוץ ושימור והפכה למוקד תיירות בינלאומי.

"כרגע התיק של באר שבע נמצא בשלב ראשוני מאוד של בדיקה, אבל אנחנו מוכנים לתהליך ממושך״, אומר עוז-אמר. הטיעון העיקרי של השניים מול אונסק״ו הוא שמדובר בנוף תרבות: ריכוז של מבנים ברוטליסטיים איכותיים מבחינה אדריכלית במקום אחד, בו הם מבטאים את התרגום הישראלי-מדברי לאתיקה אדריכלית בינלאומית. 

״גם העיר הלבנה״, מזכיר עוז-אמר, ״נראתה זוועה לפני שהסבירו והאירו אותה. אנשים חשבו שאלה בניינים מכוערים וישנים. השימור כשלעצמו לא מעניין, אלא יצירת התבוננות אחרת והתחדשות עירונית״.

נדמה שדווקא לאור ההזנחה הנוכחית של המבנים, שהיא סמל להזנחה הכללית של הפריפריה בישראל, תושבי באר שבע זקוקים להכרה הזו עד מאוד.

מאמר זה מהווה חלק מסדרת המורשת התרבותית המזרח תיכונית שלנו, באוגוסט 2015. כדי לקרוא עוד מאמרים מהסדרה, אנא לחצו כאן.

More from Yuval Avivi

Recommended Articles