נתניהו נותן לעזה תקווה

לאט, בשקט, מתחת לרדאר, השלימה ישראל לאחרונה סיבוב פרסה מושלם בכל הקשור ליחסה לחמאס. אותו בנימין נתניהו, שהצהיר למחרת מבצע "עופרת יצוקה" [ינואר 2009] שיפיל את שלטון חמאס בעזה הפך, בשנים האחרונות, למבצר הגדול של אותו שלטון ממש. נתניהו ויעלון מצניעים את המדיניות הזו משיקולים פוליטיים פנימיים, אבל נכון לעכשיו המצור מעל עזה כמעט אינו קיים, ישראל מנהלת מגעים עקיפים סדירים מול חמאס, אין בכוונתה לפעול להחלפתו אלא להיפך, היא מתפללת ליציבות שלטונית ברצועה, ועל פי דיווחים שונים גם מנהלת משא ומתן עקיף בתיווך קטאר על הסדרה ארוכת טווח של המצב, כולל תהדיה לחמש שנים או יותר מזה.

המהפך הזה החל בדרגי השטח הישראלים, בקצינים ובמומחים שמקשרים בין השטח הפלסטיני, בעיקר בעזה, לבין הדרג המדיני הישראלי. העובדה שאחרי "צוק איתן" [אוגוסט 2014], שגרם נזק אדיר לכלכלה העזתית, כולל אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים ומאות אלפי עקורים (בשיא "צוק איתן"), לא הייתה כל מחאה של העזתים נגד שלטון חמאס, הפילה אסימון בצד הישראלי.

"הבנתי", אמר לי לאחרונה גורם ביטחוני בכיר, "שחמאס נמצא פה כדי להישאר. שגם אם צה"ל ייכנס לעזה ויפיל את שלטון חמאס, זה לא יעזור. כשנצא, הם יחזרו. לא קל להשלים עם הבנה כזו", הודה הגורם, "אבל חשוב לדעת שזה המצב. ואם זה המצב, צריך להוציא ממנו את המיטב".

על פי הניתוח הישראלי, ההמונים בעזה מתרגמים את "צוק איתן" כמאמץ הרואי של חמאס להילחם על רווחת האזרח הפלסטיני, על הסרת המצור, על הגדלת מכסות העבודה, טווח הדיג, אספקת הסחורות, ולכן הם הסכימו להקריב את הקורבן העצום שהוקרב. לאחר ההבנה הזו, שכבר תוארה כאן במאמר קודם, הגיע זמן המעשים. גם כאן, זה לקח זמן.

הדרג הצבאי הישראלי, החל מאלוף פיקוד הדרום, ראש אמ"ן, ראש השב"כ והרמטכ"ל, רואים בעזה איום צבאי, ובצדק. מבחינת צה"ל, העובדה שחמאס חזר לחפור מנהרות ולייצר רקטות, היא הדומיננטית. העניין הוא, שהפעם יש לתפיסה הזו אלטרנטיבה שצמחה, כאמור, מהתובנות שמגיעות מהשטח. זו הסיבה ששר הביטחון משה (בוגי) יעלון אימץ בסופו של דבר גישת ביניים, עם העדפה לתפיסה האזרחית, לפיה הקלת המצור מעל עזה, תוך המשך פיקוח הדוק בכל נושאי הביטחון והחומרים הדו-שימושיים, היא אינטרס ישראלי מובהק, שכן אחרת סיר הלחץ יתפוצץ שוב. "בכל פעם שהוא יתפוצץ", אומר הגורם הביטחוני הישראלי הבכיר, "הנזק יהיה גדול יותר".

בסופו של דבר, הדברים החלו לקרות בשטח: מתאם הפעולות בשטחים האלוף יואב (פולי) מרדכי, בתיאום הדוק עם שליח האו"ם רוברט סרי, הקימו מנגנון שיקום משוכלל, ואיתו גם אפשרויות פיקוח של ישראל והאו"ם שהמלט שנכנס לא ישמש למנהרות, והחומרים התעשייתיים שמוכנסים לעזה לא יגיעו לתעשיית הרקטות. סוחרים עזתים מורשים לצאת מהרצועה, גם חולים, רופאים ומומחים נוספים. הרצועה מקבלת אישורי ייצוא בקלות יחסית, פרחים ותות שדה לאירופה, פועלים לגדה, תוצרת חקלאית ודגים למפרץ. הכלכלה העזתית המוגבלת והמשותקת מתחילה להראות סימני חיים.

במקביל, מופו כל הבתים ההרוסים בעזה. הוכנה רשימת ספקים מאושרת על ידי ישראל, כולל רשימת חומרים המאושרים להכנסה לתוך עזה, כולל רשימת מוטבים הרשאים לייבא אותם לרצועה. כל בעל בית הרוס שנזקק לשיקום מקבל ואוצ'ר, קופון מיוחד, שמאפשר לו לקבל כמות מסוימת של מלט וברזל לצורך השיקום והשיפוץ. מכיוון שכמויות הכסף שהובטחו לשיקום עזה לא זורמות עדיין ורוב המדינות התורמות תרמו בעל-פה ושכחו להעביר את הכסף בכתב, גורם המחסור במזומנים לכך שאי אפשר להבריח כמויות גדולות של מלט או ברזל, ובעלי הבתים משלמים מכיסם עבור החומרים. כך יכולה ישראל להבטיח שרוב המלט והברזל אכן מגיעים בסופו של דבר ליעד המקורי.

בסוף, נכון לעכשיו, נוצרה בין ישראל לרצועת עזה משוואה עדינה: מצד אחד, ישראל מבינה שהפסקת המצוקה העזתית תרחיק את הפיצוץ הבא ותוריד את תדירות העימותים מול הרצועה. מצד שני, ישראל מבינה שהסרת המצור תאפשר לחמאס להגביר את התעצמותו. נדרש כאן כוונון עדין ותיאום אינטרסים וציפיות, גם בתוך מערכת הביטחון, בין הגורמים שחושבים שצריך לייצב את עזה לבין אלה שסבורים שצריך להמשיך את הלחץ.

במציאות, הסגר כבר כמעט לא קיים, שלטון חמאס יציב, ישראל מייחלת להמשך ייצוב ומקווה שהמשילות ברצועה תחזיק מעמד לאורך זמן.

מאחורי הקלעים ישנה המציאות, שמכפיפה בכל פעם מחדש את השחקנים במזרח התיכון לגחמותיה. אם פעם הייתה המילה "חמאס" משולה לשטן הגדול בעיני הישראלי הממוצע, הרי שכיום חמאס הוא אויב ותיק, מוכר, עדיף בהרבה על האלטרנטיבה: אל-קאעידה, דאע"ש, כאוס אסלאמיסטי רצחני שמתדפק על שעריה של ישראל מכל עבר: ברמת הגולן יש עימות כבד בין מורדי ג'בהת אל-נוסרה לצבא אסד וחיזבאללה, ירדן מתחילה לספוג איומים ופיגועים על הגבול העיקרי מדאע"ש, בסיני משתולל כאוס טרוריסטי בהשראת דאע"ש והפרופורציות מתעדכנות בכל פעם מחדש.

לחמאס קרה בדיוק מה שקרה למשטר אסד בסוריה: אם בהתחלה היה בישראל קונצנזוס שאסד צריך ללכת ושהליכתו תהיה פגיעה קשה ב"ציר הרשע" המשתרע מטהרן דרך דמשק עד ביירות, הרי שהיום המערכת בישראל מבולבלת לאור האלטרנטיבה הדאע"שית לאסד. כנ"ל בדיוק בעניין חמאס. את חמאס, אומרים בישראל, אנחנו מכירים, חמאס הוא כתובת, מטרת חמאס היא רווחת הציבור העזתי והוא מודע לכך שלא יוכל להשמיד את ישראל. עם זה, אנחנו יכולים לחיות.

מה שאנחנו רואים עכשיו בשטח אלה אותם חיים משותפים, מאולצים, שמתפתחים בין ישראל לרצועה החמאסית. חזון אחרית הימים? לא. הרע במיעוטו? כנראה שכן.