לאט, בשקט, מתחת לרדאר, השלימה ישראל לאחרונה סיבוב פרסה מושלם בכל הקשור ליחסה לחמאס. אותו בנימין נתניהו, שהצהיר למחרת מבצע "עופרת יצוקה" [ינואר 2009] שיפיל את שלטון חמאס בעזה הפך, בשנים האחרונות, למבצר הגדול של אותו שלטון ממש. נתניהו ויעלון מצניעים את המדיניות הזו משיקולים פוליטיים פנימיים, אבל נכון לעכשיו המצור מעל עזה כמעט אינו קיים, ישראל מנהלת מגעים עקיפים סדירים מול חמאס, אין בכוונתה לפעול להחלפתו אלא להיפך, היא מתפללת ליציבות שלטונית ברצועה, ועל פי דיווחים שונים גם מנהלת משא ומתן עקיף בתיווך קטאר על הסדרה ארוכת טווח של המצב, כולל תהדיה לחמש שנים או יותר מזה.
המהפך הזה החל בדרגי השטח הישראלים, בקצינים ובמומחים שמקשרים בין השטח הפלסטיני, בעיקר בעזה, לבין הדרג המדיני הישראלי. העובדה שאחרי "צוק איתן" [אוגוסט 2014], שגרם נזק אדיר לכלכלה העזתית, כולל אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים ומאות אלפי עקורים (בשיא "צוק איתן"), לא הייתה כל מחאה של העזתים נגד שלטון חמאס, הפילה אסימון בצד הישראלי.
