פאתן חמאמה המצרית; יותר מכוכבת קולנוע

קהיר - העולם נפרד ב-17 בינואר 2015 מפאתן חמאמה, "הגברת הראשונה של הקולנוע הערבי". בעבודתה כשחקנית, התמקדה חמאמה בדימוי הכנוע של הנשים הערביות בכלל ושל המצריות בפרט, והיטיבה להביע את מורת רוחן מהאפליה שממנה סבלו.

הסרט ''אני רוצה פתרון'' היה מהסרטים המפורסמים ביותר בכיכובה של חמאמה. בזכות הסרט הוכנס במצרים תיקון לחוק המעמד האישי, וכיום הוא מאפשר לנשים מוסלמיות להגיש בקשה לגירושים. הסרט התמודד בתעוזה רבה עם מה שמכונה היום "ח'ולע" בחוק המצרי - זכותה של אישה מוסלמית להתגרש מבעלה ולבקש פיצויים.

בקהיר הוכרז על שני ימי אבל לזכרה של חמאמה, שהלכה לעולמה בגיל 83 לאחר מחלה ארוכה. נשיא מצרים פרסם הצהרה לעם המצרי ולעולם הערבי האבל על לכתה.

מותה של השחקנית עורר גל של תגובות ברחבי העולם הערבי. מלך מרוקו, מוחמד השישי, פרסם אף הוא הספד ב-18 בינואר, ושלח משלחת רשמית שהשתתפה בלוויה במסגד אל-חוס'רי שבקהיר. הנשיא הפלסטיני אבו מאזן שלח גם הוא נציגים להביע תנחומים, וכלי תקשורת ברחבי העולם הקדישו את מדורי האמנות שלהם לדיון בקריירה של חמאמה ובאופן שבו קידמה בסרטיה את זכויות הנשים.

חמאמה נישאה לכוכב הבינלאומי עומר שריף, לאחר שהשחקן הקתולי התאסלם. השניים התגרשו לאחר ששריף עבר להתגורר בהוליווד ב-1974 ופרידה ממושכת שחוו בני-הזוג. ב-1975 נישאה חמאמה לרדיולוג המהולל מוחמד עבד אל ואהב מחמוד, אבל שריף המשיך להצהיר על אהבתו אליה.

הזמר המצרי מוחמד עבד אל ואהב טיפח את כישרונה של חמאמה למן ההתחלה, גם כשבגיל שמונה בלבד, זכתה בתואר "הילדה היפה ביותר" במצרים וכיכבה בסרטה הראשון, "יום סעיד" ("יום שמח"; 1940). חמאמה עצמה אהבה להפיק כוכבים ולתמוך בכישרונות צעירים. הופעתה הראשונה בפני עבד אל ואהב, שזכה לכינוי "מוסיקאי הדורות", הייתה לנקודת מפנה בחייה, בזכות מעמדו הבולט של עבד אל ואהב בין המוסיקאים הערבים.

חמאמה הייתה פופולרית מאוד בעולם הערבי, וכן בקרב מנהיגים ערבים. בשנות ה-60, כינה אותה גמאל עבד אל נאצר אוצר לאומי, למרות התנגדותה למשטרו והגלות מרצון שגזרה על עצמה עד אחרי מותו ב-1970. הנשיא אנואר סאדאת העניק לה ב-1977 את עיטור הכבוד הממלכתי.

מלך מרוקו העניק לה ב-2001 את אות ההצטיינות והיצירה, ובאותה שנה הגיש לה נשיא לבנון אמיל לחוד את עיטור אל-ארז (ארז הלבנון). ב-2001 זכתה חמאמה גם בפרס הנשים הערביות, וכן בתארי דוקטור של כבוד מטעם האוניברסיטה האמריקאית של קהיר ושל ביירות.

לחמאמה שמור מקום של כבוד בלבו של נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, והשניים אף הופיעו זה לצד זה בכמה הזדמנויות. סיסי התקשר אליה אישית בתקופת מחלתה, לאחר שאובחנו אצלה בעיות לב בשנת 2014.

חמאמה התייחסה לבעיותיהן של כלל הנשים, יהיו אשר יהיו גילן או מעמדן החברתי. במועצה הלאומית למען נשות מצרים הדגישו זאת בהספד שלהם, ואף ציינו שתפקידיה הקולנועיים סייעו בפתרון בעיות המטרידות נשים.

מבקרת הקולנוע חנאן שומאן תיארה בפני אל-מוניטור את פרטי הראיון האחרון שערכה עם חמאמה במרס 2014. חמאמה דיברה בכנות על הסיבות שגרמו לה לעזוב את מצרים בימי שלטונו של נאצר. "היא סיפרה לי שגלתה מרצון ממצרים לאחר התבוסה של 1967 לא מתוך פחד מנאצר עצמו, אלא מאנשיו. הם ביקשו ממנה לשתף פעולה עם שירותי הביון המצריים, והיא סירבה."

ועוד מספרת שומאן: "חמאמה סיפרה לי על הערצתה לסאדאת ולפתיחותו, והצביעה על הסכנות הגלומות בהתפוצצות אוכלוסין, כפי שמתאר סרטה 'פיות וארנבות'. כמו כן, דיברה על התרעומת שלה כלפי שלטונו של [חוסני] מובארכ, שכן האחרון נהג לקחת מהעניים כדי לתת לעשירים. את המציאות הכואבת הזו של העוני המחישה היטב בסרטה 'יום מריר, יום מתוק'". היא נפתחה אל המראיינת וסיפרה לה אפילו על "הדיכאון שלה בימי שלטונו של [מוחמד] מורסי".

שומאן הסבירה שעד אמצע שנות ה-80, נחשב הקולנוע המצרי ''הוליווד של המזרח'', וחלש על המסכים בעולם הערבי. זאת עד לעלייה הפופולריות של הקולנוע האמריקאי וההודי. "הקולנוע המצרי ייצג את הקולנוע הערבי כולו, ולכן נודעה לתפקידים שגילמה חמאמה השפעה רבה על העולם הערבי," הוסיפה שומאן.

לדברי זיינב ח'יר, מנהלת המרכז המצרי לזכויות כלכליות וסוציאליות, בתפקידיה הקולנועיים הגנה חמאמה על זכויותיהם של המנושלים, למשל ב"קריאת הזמיר", הפתיעה את החברה הערבית בתיאור המציאות הכואבת של קטינות שעובדות כעוזרות בית, אשר נאלצות תכופות להתמודד עם הפרת זכויותיהן ועם חילול כבודן.

ח'יר אומרת: "לעולם לא נשכח איך ייצגה את כל הנשים המדוכאות בסרטה 'החטא', שחושף את חייהן האומללים של מהגרות עבודה ואת העוולות שהן מנת חלקן. יותר מזה, לעולם לא נשכח איך בתפקידה בסרט 'הדלת הפתוחה' התמודדה עם העוול שנכפה על נערות בשל המסורת המזרחית שמאלצת אותן להינשא בהתאם לרצון המשפחה".

"חמאמה זכתה לקיתונות של ביקורת מצד תנועות איסלאמיות, ובמיוחד מצד האחים המוסלמים, בעקבות סרטה 'אני רוצה פתרון'", הסבירה ח'יר.

פאתן חמאמה הותירה אחריה מורשת עשירה בעולם הערבי - מעל 90 סרטים שמשקפים את מציאות חייהם של המנושלים ושל נשים מדוכאות. היא הייתה המראה של תקופתה.