עבור ליברמן, הבחירות הן הזדמנות להגיע לראשות הממשלה

תוכנית השלום של אביגדור ליברמן שנחשפה ביום שישי האחרון בכותרתו הראשית של ''ידיעות אחרונות'' (28 בנובמבר) חשובה לא בגלל תוכנה, שאינו חדש ורק מתאים רעיונות קודמים להתפתחויות האזוריות מהזמן האחרון. היא מעידה שיו"ר ישראל ביתנו מזהה הזדמנות חד פעמית להחליף את בנימין נתניהו בראשות הממשלה.

ליברמן הבין בשבועות האחרונים, גם באמצעות סקרים, שהוא אינו יכול להתחרות יותר באטרקטיביות של יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, בקרב הציבור הימני. הוא חש היטב ברוח הזאת בימי מבצע צוק איתן, כשהוא ובנט תפסו כל אחד בנפרד את עמדת האופוזיציה לנתניהו מתוך הקבינט, הציגו אותו כהססן ורופס ואתגרו את מעמדו כמנהיג הימין. אך בעוד הקו המיליטנטי של קריאה לכיבוש עזה היטיב עם בנט, ליברמן דווקא ניזוק מהמהלך. הממצא הזה עלה בסקרי דעת הקהל בזמן צוק איתן, כשהבית היהודי בראשות בנט הגיעה כמעט ל-20 מנדטים, וישראל ביתנו הידרדרה לסביבות העשרה מנדטים ואף לתוצאה חד ספרתית.

ליברמן, אחד הפוליטיקאים הפרגמטיסטים והריאליסטים ביותר בישראל, חישב מסלול מחדש. הוא הבין שהמשמעות של ניהול קרב סיזיפי על קולות הימין בבחירות הבאות מול בנט מצד אחד ומול נתניהו והליכוד מצד שני, זוהי דרך בטוחה לאבד רלוונטיות ולהיכשל. לעומת זאת, המרכז הפוליטי יכול להחזיר אותו לעמדה האהובה עליו: האיש שיקבע את זהות ראש הממשלה הבא, ובתרחיש מסוים אפילו להפוך אותו עצמו ליורשו של נתניהו בבית ברחוב בלפור.

לקראת סוף השבוע, כשהקואליציה המשיכה להתפורר, שלף ליברמן את "תוכנית השלום של ישראל ביתנו", שעברה בשבועות האחרונים מתיחת פנים לקראת הבחירות המתקרבות. פרסום התוכנית בהבלטה העניק לתדמיתו כצפוי את הממד הפרגמטי שמדבר אל האלקטורט במרכז הפוליטי. על פי הפרסום, החזון המדיני של ליברמן הוא למעשה תוכנית שלום אזורית הכוללת נכונות להתפשר על שטחים. הוא מסביר במסמך שאין מנוס מוויתור על רעיון ארץ ישראל השלמה לטובת פתרון כולל עם העולם הערבי, ואף מתפייט ועוקץ את הליכוד: "כמי שגדל על התפיסה של שתי גדות לירדן, אני מתלבט מה היה מחליט ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי. מבלי לוותר על החלום או על העיקרון של ארץ ישראל השלמה, ברור לי שבסופו של דבר צריך להגיע לפשרה מוסכמת ומושכלת שתביא לאחדות העם, שהיא הדבר החשוב ביותר. כי בסופו של דבר, בוויכוח על שלמות העם אל מול שלמות הארץ - שלמות העם גוברת". בשבוע הבא אמור ליברמן להציג את התוכנית בפורום סבן בוושינגטון.

ההתמרכזות המדינית מאפשרת ליו"ר ישראל ביתנו להיות שחקן לגיטימי במרכז-שמאל הפוליטי, כלומר להיות שותף פוטנציאלי לקואליציה עם בן בריתו בחודשים האחרונים, יאיר לפיד, עם ידידו משה כחלון, ההבטחה הפוליטית של הבחירות הקרובות, ואולי אפילו עם חבר הנפש שלו, יו"ר ש"ס אריה דרעי יחד עם מפלגת העבודה בראשות יצחק הרצוג. זוהי קואליציית הסיוטים של נתניהו, מכיוון שאם תתגבש אחרי הבחירות היא תגזול ממנו את הכהונה הרביעית בראשות הממשלה. ההערכות הן שכל אחת מהמפלגות הללו תסיים את הבחירות כמפלגה בינונית עם בערך 15 מנדטים, אך כמאמר שיר החנוכה הידוע "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" – אם הן יצליחו להתאחד כוחן יהיה רב. הכוח המניע של רוב השחקנים בחבורה הזאת הוא הסלידה מנתניהו והרצון לנקום בו ולהדיחו. הזלזול של ליברמן בנתניהו הפך בשבועות האחרונים לסוד גלוי במערכת הפוליטית. בשיחות פרטיות אי אפשר שלא להבחין ברצונו להוציא את נתניהו סופית מהמערכת.

מכאן שבתרחיש מסוים, ליברמן, שכבר כיהן כשר בממשלת מרכז בראשות אהוד אולמרט, יהיה הגורם שיאפשר את עלייתו לשלטון של גוש השמאל-מרכז בבחירות 2015. הוא מגיע אל הרגע הזה מנוסה ובשל. הוא כיהן כבר כשר חוץ, הוא בעל עבר עשיר בפורומים הביטחוניים הכי יוקרתיים בשנים האחרונות, והעננה המשפטית כבר איננה מרחפת מעליו. לכן, הוא מזהה את הרגע הזה כהזדמנות פז להגיע אל ראשות הממשלה, ייתכן אפילו באמצעות הסכם רוטציה עם ראש מפלגה אחרת בגוש הזה.

לצד זה, ליברמן אינו פוסל את אופציית החברות בממשלת נתניהו רביעית שתהיה ימנית למהדרין. אמנם הוא הצהיר כי מפלגתו תרוץ הפעם לבד, אבל הוא עדיין נותר בשר מבשרו של הימין ושותף טבעי לממשלת נתניהו, בנט והחרדים. מכאן שיו"ר ישראל ביתנו הופך את עצמו שוב לאיש שיקבע את זהותו של ראש הממשלה הבא, והוא מתכוון לשחק את המשחק הפוליטי הזה עד הסוף, וכך להגדיל את משקלו בשני הצדדים. כך בדיוק עשה אחרי בחירות 2009 עם 15 המנדטים שלו, כשהשאיר את נתניהו מרוט עצבים לנוכח השאלה אם יחבור אליו או ליו"ר קדימה ציפי לבני. גם הפעם ליברמן צפוי להיות שובר השוויון בין הגושים.

על נתניהו ובנט, למרות משקעי העבר, נכפה להיות בני ברית בבחירות הקרובות. הם ירוצו בנפרד אך ישתדלו לא לתקוף זה את זה. גם בנט מבין שהוא עדיין אינו בשל להתמודדות על ראשות הממשלה, ואם הוא ירצה להמשיך לשבת סביב שולחן הממשלה הוא צריך את נתניהו בראשה. נתניהו, מצדו, לוקח הימור עצום בהקדמת הבחירות. אמנם יש לו הבנות עם החרדים שהם לא יחברו להקמת ממשלה חלופית כדי להדיח אותו ולהימנע מבחירות, אולם אין לו ערובה לכך שלא ילכו עם הגוש היריב אחריהן. מה גם שהוא היה זה שהעדיף את לפיד על פניהם בממשלה הנוכחית, ושלח אותם אל המדבר האופוזציוני.

בימים האחרונים מרבים להשוות בין אווירת ה"אנטי-ביבי" במערכת הפוליטית ערב בחירות 1999, לבין האווירה כעת: לפיד חדור נקמה לאחר שהושפל עם הכשלת חוק מע"מ אפס, יו"ר התנועה ציפי לבני, שכנראה תחבור אליו לקראת הבחירות, הושפלה פעם אחר פעם מול סרבנותו המדינית של ראש הממשלה והחקיקה הגזענית שקידם, וכחלון חולם לנגוס לו באלקטורט של הליכוד.

נכון. יש כיום מגמה אמיתית נגד נתניהו, אולם בהבדל אחד משמעותי: בניגוד לבחירות 1999, לא עומד מולו כעת יריב המנהיג את הגוש הנגדי - יריב אותו תופס הציבור כמועמד לגיטימי לראשות הממשלה, כמו אהוד ברק בשעתו.

במקום זאת אנו ניצבים כעת יותר מאי פעם בפני מערכת פוליטית מפוצלת, כאשר גם מול הגרסה החלשה יחסית של נתניהו אין אלטרנטיבה מנהיגותית. זה כנראה היה השיקול שהכריע אצלו את הכף לפוצץ הכל וללכת לבחירות עכשיו.