ב-6 במארס 2008 רצח עלא חוסיין אבו דהיים, תושב הכפר ג'בל מוכבר, שמונה תלמידים בישיבת מרכז הרב בירושלים. אבו דהיים היה אז בן 26, ושנתיים קודם לרצח החל להתקרב לאיסלאם. כתושב מזרח העיר הוא החזיק בתעודת זהות כחולה ואף הועסק תקופה מסוימת כנהג הסעות בירושלים. ארבעה חודשים אחרי הפיגוע, ביולי 2008, פלסטינים ממזרח ירושלים ביצעו שני פיגועי דריסה במרכז העיר: ברחוב יפו וברחוב המלך דוד.

הימים היו ימיה האחרונים של ממשלת אהוד אולמרט ומפלגת קדימה. אולמרט, שניסה בכל כוחו להימנע משקיעה בפרשות הפליליות שהיה מעורב בהן, השקיע אז מאמצים רבים להביא לפריצת דרך מדינית מול אבו מאזן. הפיגועים עוררו, כצפוי, תסיסה פוליטית, והתגובה הישראלית הייתה מעצרים והרס בתיהם של המחבלים. לראשונה עלתה על סדר היום הפוליטי, באופן חד וברור מפי שר בכיר, קריאה להיפרדות משכונות הקצה במזרח העיר, שג'בל מוכבר היא אחת מהן.

השר היה חיים רמון, אז המשנה לראש הממשלה מטעם קדימה. בישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר פיגועי הדריסה [27 ביולי, 2008] הוא קרא להוציא את שכונות הקצה בירושלים מחוץ לגדר. "מי שחושב שבעיית ירושלים והטרור היא נקודתית והרס של בית כזה או אחר יעזור, טומן ראשו בחול והשאלה המרכזית היא, האם הממשלה רוצה את ג'בל מוכבר וצור באחר כחלק ממדינת ישראל או לא?", שאל רמון, והוסיף: "האינטרס של מדינת ישראל הוא להיפטר מהכפרים והשכונות הללו שמעולם לא היו ירושלים, ושמסכנים את מהותה של בירת ישראל כעיר יהודית וציונית". דבריו עוררו סערה בימין וגם בתוך קדימה, מכיוון שבמצע המפלגה מצוין כי היא מתנגדת לחלוקת ירושלים.

אף שגם רמון וגם אולמרט תמכו בהעברת השכונות הערביות במזרח העיר לשטח המדינה הפלסטינית שתקום - במסגרת הסכם (אולמרט) או באמצעות מהלך חד צדדי (רמון) - הם הואשמו ב"חלוקת העיר" כאילו התכוונו לבתר את ירושלים הבירה לשני חלקים שווים, ולוותר על סמליה הלאומיים והדתיים החשובים ביותר של ישראל. בפועל הכוונה הייתה להיפרד מהשכונות הערביות בשולי העיר, שהפכו עם השנים, ובעיקר לאחר האינתיפאדה השנייה והקמת גדר ההפרדה, למתחמים סגורים ונפיצים, עד שלא ברור מהי הזיקה בינם לבין העיר והמדינה.