ההתנתקות הבאה - משכונות הקצה בירושלים

ב-6 במארס 2008 רצח עלא חוסיין אבו דהיים, תושב הכפר ג'בל מוכבר, שמונה תלמידים בישיבת מרכז הרב בירושלים. אבו דהיים היה אז בן 26, ושנתיים קודם לרצח החל להתקרב לאיסלאם. כתושב מזרח העיר הוא החזיק בתעודת זהות כחולה ואף הועסק תקופה מסוימת כנהג הסעות בירושלים. ארבעה חודשים אחרי הפיגוע, ביולי 2008, פלסטינים ממזרח ירושלים ביצעו שני פיגועי דריסה במרכז העיר: ברחוב יפו וברחוב המלך דוד.

הימים היו ימיה האחרונים של ממשלת אהוד אולמרט ומפלגת קדימה. אולמרט, שניסה בכל כוחו להימנע משקיעה בפרשות הפליליות שהיה מעורב בהן, השקיע אז מאמצים רבים להביא לפריצת דרך מדינית מול אבו מאזן. הפיגועים עוררו, כצפוי, תסיסה פוליטית, והתגובה הישראלית הייתה מעצרים והרס בתיהם של המחבלים. לראשונה עלתה על סדר היום הפוליטי, באופן חד וברור מפי שר בכיר, קריאה להיפרדות משכונות הקצה במזרח העיר, שג'בל מוכבר היא אחת מהן.

השר היה חיים רמון, אז המשנה לראש הממשלה מטעם קדימה. בישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר פיגועי הדריסה [27 ביולי, 2008] הוא קרא להוציא את שכונות הקצה בירושלים מחוץ לגדר. "מי שחושב שבעיית ירושלים והטרור היא נקודתית והרס של בית כזה או אחר יעזור, טומן ראשו בחול והשאלה המרכזית היא, האם הממשלה רוצה את ג'בל מוכבר וצור באחר כחלק ממדינת ישראל או לא?", שאל רמון, והוסיף: "האינטרס של מדינת ישראל הוא להיפטר מהכפרים והשכונות הללו שמעולם לא היו ירושלים, ושמסכנים את מהותה של בירת ישראל כעיר יהודית וציונית". דבריו עוררו סערה בימין וגם בתוך קדימה, מכיוון שבמצע המפלגה מצוין כי היא מתנגדת לחלוקת ירושלים.

אף שגם רמון וגם אולמרט תמכו בהעברת השכונות הערביות במזרח העיר לשטח המדינה הפלסטינית שתקום - במסגרת הסכם (אולמרט) או באמצעות מהלך חד צדדי (רמון) - הם הואשמו ב"חלוקת העיר" כאילו התכוונו לבתר את ירושלים הבירה לשני חלקים שווים, ולוותר על סמליה הלאומיים והדתיים החשובים ביותר של ישראל. בפועל הכוונה הייתה להיפרד מהשכונות הערביות בשולי העיר, שהפכו עם השנים, ובעיקר לאחר האינתיפאדה השנייה והקמת גדר ההפרדה, למתחמים סגורים ונפיצים, עד שלא ברור מהי הזיקה בינם לבין העיר והמדינה.

מאז הקמפיין המוצלח של הליכוד בבחירות 1996 עם הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים", מנהיגים פוליטיים מהשמאל-מרכז העדיפו להתרחק מהעיסוק בשאלת ירושלים מחשש שיואשמו בחלוקת העיר – אחת האשמות החמורות יותר בציבוריות הישראלית. זאת, על אף שברור לכל שהסכם עם הפלסטינים לפי העיקרון של שתי מדינות לשני עמים יכלול היפרדות משכונות הקצה. "ירושלים מאוחדת לנצח נצחים" הפכה לקלישאת בחירות עם פראפרזות רבות גם מצד פוליטיקאים במרכז הפוליטי. במערכת הבחירות של 2013, לדוגמה, יו"ר מפלגת יש עתיד, יאיר לפיד, האשים את השמאל בכך שהוא מנהל מו"מ על חלוקת ירושלים, כי "אין לנו קיום בלי ירושלים. מגדל דוד חשוב למורשת ולקיום הישראלי, כי הוא יותר ממגדל, הוא סמל. הוא חשוב יותר ממגדלי עזריאלי".

אבל בעוד הפוליטיקאים מעדיפים להדחיק את סוגיית ירושלים, המציאות הקשה במזרח העיר לא קפאה על שמריה. על פי נתונים של עמותת עיר עמים שפורסמו בקיץ האחרון במלאת 47 לאיחוד ירושלים, מאז שנת 2000 הועמקה משמעותית השליטה הישראלית במזרח ירושלים. קרוב לעשרת אלפים יחידות דיור נבנו באופן שהרחיב את שטחי השליטה הישראליים, והעמיק את הפיצול בין השכונות הפלסטיניות. במקביל לשינויים האלה התרחשו בעיר תהליכים בעייתיים נוספים הקשורים לגידול בממדי העוני בקרב כ-300 אלף תושביה הפלסטינים ובהיקף האפליה שהם סובלים ממנה, מה שתרם להפיכתן של שכונות הקצה לאלימות ונפיצות יותר.

הפיגוע הרצחני בבית הכנסת בשכונת הר נוף ביום שלישי בבוקר (18 בנובמבר)  הולך ומסתמן כנקודת ציון משמעותית בתוך גל הטרור של החודשים האחרונים בירושלים. השימוש במונחים "אינתיפאדה שלישית" או "אינתיפאדת ירושלים" בכלי התקשורת גבר משמעותית אחרי פרסום המראות הקשים של גופות המתפללים. ראש הממשלה עדיין לא השתמש במילים האלה, אבל בנאומו ביום שלישי בערב אמר בין השאר: "אנחנו במלחמה ממושכת נגד הטרור השפל... אנחנו בקרב על ירושלים, בירתנו הנצחית".

אחד משרי הליכוד אמר ביום חמישי [20 בנובמבר] לאל-מוניטור: "מה זה אומר קרב על ירושלים? מה הוא בדיוק מתכוון לעשות? הרי לכולם ברור שאין לו פתרון לטרור הזה. להרוס את בית המחבל או להקים מחסומים ולהאשים את אבו מאזן לא ישנה את המציאות כשאנחנו בתוך מה שנראה כמו מלחמת דת".

אל מול העדר הפתרון של נתניהו וממשלת הימין שלו, השאלה אם לשמאל-מרכז הפוליטי יהיה אומץ להעלות את סוגיית ההיפרדות מהשכונות הערביות בקמפיין הבחירות הבא נראית רלוונטית מתמיד. דווקא עכשיו, כשירושלים מדממת, הציבור הישראלי בשל לדיון אמיתי בעתידה של העיר, ולאבחנה בין "חלוקת ירושלים" על האסוציאציות השליליות שהביטוי הזה מעלה, לבין היפרדות לצרכי ביטחון מהשכונות הערביות.

שלי יחימוביץ' כבר קראה השבוע להיפרד מג'בל מוכבר, וככל שהטרור משם יימשך היא כנראה לא תישאר לבד עם העמדה הפומבית הזאת. מדובר בתהליך ובהבשלה תודעתית כפי שקרו בשנים שקדמו לנסיגה מלבנון ואחר כך להיפרדות מעזה. ייתכן שאפילו נתניהו, שהאשים את פרס בחלוקת ירושלים, יגיע בעצמו למסקנה הזאת.