תל אביב - עיר בהתקף חרדה

חבר שהיה בניו יורק בעת הפיגוע במגדלי התאומים סיפר לי שבימים ובשבועות לאחר מכן אפשר היה לחוש כיצד הנשמה של העיר מתה. מה שקורה בתל אביב היום אמנם אינו דרמטי כמו הפיגוע ההוא, אבל הרחובות של העיר מבטאים משהו אפל למדי שמשתלט על הרוח התל אביבית, מכרסם בה. זו עיר בהתקף חרדה: מתפקדת אבל מרוטת עצבים.

ביום הראשון לירי על תל אביב, יום שלישי האחרון (8 ביולי), עוד היה נדמה שהעיר שומרת על מעטה הציניות והזחיחות שמגן עליה מתלאות המזרח התיכון. תל אביב כבר ידעה טילים מעזה ב"עמוד ענן", וגיחכה מולם בביטחון ששמור ליחידי סגולה. זה לא דבר רע: היכולת של התל אביבים להמשיך לקיים שגרה מהנה גם בעתות מצוקה היא אחד הדברים הקסומים ביותר במה שלא מעט אנשים מגדירים כ"עיר האמיתית היחידה בישראל".

על מדרכה עמוסת כיסאות בפאב ותיק, מול מסך ענק, ישבו עשרות אנשים לראות את הבליץ הגרמני מול ברזיל, וכשהליטוף הראשון של הכדור ברשת הברזילאית, הראשון משבעה, לווה בשני פיצוצים עזים בשמיים, זה לא ממש הפריע ליושבים לפצוח בזעקות "יש!!!". אחר כך היו קצת מבטים תמהים מסביב אבל אף אחד לא חשב לרגע להרים את ישבנו מהכיסא או לנתק את שפתיו מכוס הבירה כדי ללכת למרחב המוגן. אחת היושבות אמרה ש"זה מצב די הזוי, מה שקורה כאן", אבל זו הייתה ההתייחסות הדרמטית ביותר לדיסוננס, שכמו נמחק מול תצוגת הכדורגל הנדירה.

ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, יכול לטעון שהתל אביבים מתייחסים לאירועים בשוויון נפש, וכתבות בעיתונים יכולות להמשיך לטעון שהבליין התל אביבי הוא "צוק איתן", אבל בימים שחלפו בין אותו יום שלישי לבין סוף השבוע, משהו נסדק ביכולת התל אביבית לחגוג. הטראומה כבר זוחלת לתוך המרחב המוגן התודעתי. תל אביב אינה שדרות וגם אינה עזה, ותושביה אינם הקורבנות הגדולים של המערכה הנוכחית, אבל אותה עמידות מושחזת, מלווה בהרבה מאוד שאננות, הומור עצמי ודבקות בחיים, מעורערת היום יותר מכפי שהייתה מאז שהגעתי לעיר לפני כעשר שנים.

במוצאי שבת הבטיח חמאס בהודעה שפרסם כי ירה מטח טילים על תל אביב בשעה 21:00. הבדיחות והחידודים הציפו את פייסבוק מיידית, אבל כשהגיעה השעה העיר עצרה את הנשימה. המסר הזה עשה את פעולתו: פסיכולוגית, תל אביב הייתה על סף התמוטטות באותה דקה. ממה שאמרו הנוכחים במקלט, המטח שאכן הגיע ויורט בשמי העיר היה אפקטיבי פחות מהציפייה שקדמה לו.

התל אביבים של "עמוד ענן" ו"צוק איתן" הם בכל זאת צאצאיהם של אבותיהם, התל אביבים שעלו על הגגות במלחמת המפרץ ב-91'  כדי לראות את נפילות טילי הסקאד מעיראק. והם, הצעירים (ואני ביניהם), לא רוצים לבייש את הפירמה. הם יקפידו על ים ביום שישי ועל בירה בשבת בצהריים, ויפגינו בוז אמיץ כלפי הוראות פיקוד העורף. יש להם, בכל זאת, מוניטין לשמור עליהם.

הכוחות היצירתיים השנונים של העיר פרסמו תוך כדי עמוד ענן ב-2012 סרטון מצחיק על "שיט שתל אביבים אומרים באזעקות". כל זאת, כשהפגיעה הפיסית בעיר היא זעירה באופן יחסי, וכיפת ברזל, שמאפשרת חיים נורמטיביים לגמרי בצל איום הטילים, נותנת רוח גבית למשימה המשונה בהוויה התל אביבית: ניהול חיי כרך גדול ונהנתני בעת מלחמה אמיתית.

אלא שהנפש של עיר לא נמדדת רק בנזק פיסי. העדויות לפגיעה בעיר טריוויאליות בעצם: הרחובות פשוט ריקים יותר מבדרך כלל. אנשים לא ממשיכים לנהוג בכבישים בעת אזעקה אלא עוצרים בצד ונשכבים על הכביש. מסכי הענק שכמעט כל בית עסק תלה על הקיר לטובת גביע העולם בכדורגל משמשים עכשיו לצפייה קולקטיבית במשדרי החדשות. זה מראה כמעט סוריאליסטי: חבורות של תל אביבים שיושבים בפיצוציות ומפצחים גרעינים מול הפצצות על מסכי HD.

ויש עוד משהו עמוק בהרבה. אני רואה את זה בוקר אחד, כשהאזעקה מורידה אותי למקלט (למרבה הקלישאה המביכה עם כוס אספרסו ביד), מבודח כתל אביבי אמיתי, רק כדי לגלות שם שכנים שפניהם כבר אינם משועשעות כלל: הם מבוהלים. רואים את זה בעיניים שלהם. רואים את זה כשהם לא יוצאים מהמקלט גם דקות ארוכות אחרי הפיצוץ האחרון. רואים את זה גם מחוץ למקלט. הטון של העיר השתנה. חברה טובה שאיתה אנחנו נפגשים בפארק, מספרת שמיד כשהגיעה למקום בנה שאל: "מה עושים אם יש אזעקה? איפה המרחב המוגן?" למקלט של הבניין שלנו, הסמוך לגינה ציבורית אהודה מאוד בתל אביב, מגיעים בריצה מדי אזעקה הורים שמחזיקים ילד בכל יד, היסטריים למדי, משאירים בגינה תיקים ועגלות.

הילדים הם חלק גדול מהסיפור. ההיסטריה הנוכחית קשורה בוודאי למטחים המרובים יחסית על תל אביב לעומת הנפילות הבודדות בעמוד ענן, אבל לא רק לזה. מספר הילדים בתל אביב גדל בהתמדה, ואם פעם היה מקובל שזוג צעיר שמצפה לילד בתל אביב מתחיל לחפש בית במושב, הרי שהיום יותר ויותר משפחות צעירות בוחרות להישאר בעיר. ב-2012 היו בתל אביב 14 אלף בני שלוש עד חמש, לעומת 11.5 אלף ב-2011. המגמה הזו נמשכה בשנתיים שחלפו מאז. קל מאוד לחייך בביטול או אפילו להתרגש מול פיצוץ בשמיים כשאתה רווק בן 25. אבל כשאתה בשטח פתוח עם שני ילדים קטנים ונשמעת אזעקה, האדישות השחצנית נאלצת לפנות את מקומה לחרדה. בתל אביב יש יותר ויותר בני 30 פלוס שחשים היום את החרדה הזו. להם פחות חשוב להעמיד פני חזקים, והם מעצבים מחדש את הרוח של העיר.

במובן הזה, תל אביב שונה משאר המקומות שמרכיבים את החזית החדשה בישראל - רחובות, נס ציונה, גדרה, יבנה והסביבה. תושבי היישובים האלה מעולם לא נחשדו בהדוניזם המנותק התל אביבי, וכשנפלו עליהם רקטות בעמוד ענן, איש לא כתב "מגיע לכם" כפי שאמרו לא מעט אנשים על תל אביב. הם גם לא נאלצו לחיות בתוך אזור הדמדומים הזה, שבו העיר שלהם היא בה בעת גם בירת הבילויים והתרבות הישראלית (גם כעת המסעדות, הברים והמועדונים לא מפסיקים לעבוד לרגע) וגם עיר תחת מתקפה.

אבל ההבדל בין האווירה בתל אביב לזו שבפריפריה הולך ומצטמצם. גם הדיבור בעיר השתנה. ככל הנראה יחד עם תחושת הקורבן, יותר ויותר דוברים בעיר הליברלית הזו מביעים הבנה לאופן שבו צה"ל תוקף בעזה, ופחות משמיעים נגדה קול. נדמה שאולי בפעם הראשונה מאז ימי הפיגועים האיומים של האינתיפאדה השנייה, התל אביבים חזרו להתחבר לישראלים.