תוכנית השיקום הפוליטי של ליברמן יצאה לדרך

ביום שישי האחרון בצהריים (4 ביולי), בעוד רשת בי-בי-סי הבריטית מדווחת כי בתוך שעות מעטות תיכנס לתוקפה הפסקת אש בין ישראל לחמאס, שר החוץ אביגדור ליברמן הסתובב עם חברי מפלגתו ישראל ביתנו בעיר שדרות המופגזת. את הסיור המתוקשר הוא סיים בבית קפה מקומי. כשהוא יושב על כיסא פלסטיק פשוט, לבוש חולצת פסים קלילה כשמסביבו תושבים סקרניים, ירה שר החוץ צרורות היישר אל הבטן הרכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

"'הגישה ש'שקט ייענה בשקט' - היא טעות חמורה. ואני יכול להגיד בשמי ובשם חברי בישראל ביתנו: אנחנו דוחים מכל וכל את הגישה הזאת", אמר ליברמן במטרה ברורה לצייר את נתניהו כמנהיג חלש החושש מעימות עם חמאס. ''לא יכול להיות שלאחר שחטפו ורצחו לנו שלושה נערים ולאחר שבועיים רצופים של נפילת טילים, הגישה של ישראל תהיה ששקט ייענה בשקט...אנחנו בישראל ביתנו מתנגדים להפסקת האש. אין שום הסדרים עם חמאס". דבריו הקשים הזכירו יותר התקפה אופוזיציונית מאשר דברים של שר חוץ בעיצומה של הסלמה ביטחונית. הם באו במקביל לראיון עם השר יאיר שמיר לאל-מוניטור שבו אמר שמיר דברים ברוח דומה.

שלושה ימים לאחר מכן, כשכינס ליברמן מסיבת עיתונאים בכנסת שבה הודיע על פירוק השותפות עם הליכוד, התברר שהשתלחותו במדיניות המאופקת של ראש הממשלה בביקור בשדרות הייתה יריית פתיחה מתוכננת היטב בתוכנית ההיפרדות של ליברמן מנתניהו. זה היה מהלך פוליטי אסטרטגי, שבמובנים רבים מייצר את סדר היום של ישראל ביתנו והעומד בראשה לקראת הבחירות הבאות. ליברמן אמנם אינו פורש מהקואליציה, אך המעשה הזה בוודאי אינו מחזק אותה. אם כבר, הוא קוצב את זמנה.

נתניהו מהיום הוא ראש ממשלה נטול בני ברית אמיתיים בקואליציה. מימין הוא מאוים על ידי בנט ועכשיו גם ליברמן שדוחפים לפעולה כוחנית ואלימה יותר בעזה, מהשמאל-מרכז הוא מאותגר חברתית וכלכלית על ידי יאיר לפיד.כל זאת, כשבניגוד לשנים קודמות גם אין לנתניהו את אג'נדת הגרעין האיראני להיאחז בה.

ליברמן, בתחכום פוליטי רב, בחר את העיתוי האומלל ביותר מבחינת נתניהו. ראש הממשלה מוביל מדיניות מאופקת יחסית מול חמאס ומצטייר כמי שחושש מהסלמה, ולפתע מגיח ליברמן, כמו טיל מונחה מטרה, ורומז לציבור הישראלי בצורה לא ממש עדינה שראש הממשלה שלו הוא פחדן. יו"ר ישראל ביתנו לקח בחשבון שהיפרדות מנתניהו בעיצומו של משבר ביטחוני עשויה לגרור ביקורת חריפה וטענות לחוסר אחריות, אבל הוא הניח, ובצדק, שבעוד זמן לא רב איש לא יזכור זאת.

אין לראות במריבה בין ליברמן לנתניהו בישיבת הממשלה ביום ראשון, שהתרחשה לעיני השרים הנדהמים, את הסיבה להכרזת הגירושים של שר החוץ מראש הממשלה. אקט ההיפרדות היה קורה בכל מקרה, והמריבה הייתה רק אירוע נקודתי נוסף בתהליך שהכין ליברמן לקראתו. יו"ר ישראל ביתנו הגיע לישיבת הממשלה עם טקסט מוכן. הוא העריך שנתניהו לא יעבור בשתיקה על המארב הפומבי שהכין לו בשדרות יומיים קודם, ויבקש להבהיר מי עומד בראשות הממשלה. לכן, כאשר נתניהו אמר: "ברגעים כאלה יש לנקוט קור רוח ואחריות ולא בהתלהמות ופזיזות", ליברמן תקף בחזרה: "אתה זה שעשה מסיבות עיתונאים אחרי ההלוויה והפרחת סיסמאות ללא גיבוי".

ההמשך היה מביך עוד יותר ודווח בהרחבה. למחרת ליברמן המשיך בהוצאתה לפועל של תוכנית ההיפרדות, ובשלווה גמורה, בעוד יישובי הדרום מופגזים וילדי שדרות נכנסים ויוצאים מהמרחבים המוגנים, הודיע כי תמה השותפות בין ישראל ביתנו לליכוד ביתנו. "האמת שהחיבור לא עבד בבחירות, לא עבד אחרי הבחירות, ועד היום היו לא מעט בעיות טכניות. אבל כשהבעיות הטכניות הופכות לבעיות עקרוניות, אז אין טעם להסתיר", הוא הסביר, וציין כי אין לו כוונה להוציא את מפלגתו מהקואליציה.

התיאור של ליברמן אמנם תואם את המציאות: הריצה המשותפת אכן העניקה לנתניהו את ראשות הממשלה ולליברמן את תיק החוץ, אך היא הסתיימה בכישלון מבחינת מספר המנדטים: 31 בסך הכל, מספר נמוך מהמצופה בשתי המפלגות. גם החיבור המעשי בין הליכוד לישראל ביתנו מעולם לא הבשיל, וישיבות הסיעה המשותפת נראו כמו הכלאה מוזרה בין מין לשאינו מינו. בכירי הליכוד חשדו שליברמן מתכוון לגנוב להם את המפלגה, וליברמן גילה שהחיבור הזה מחליש אותו אלקטורלית. אף על פי שזוכה במשפט נגדו ושב לעמדת שר החוץ, ליברמן הלך ונשחק בציבור שלו. הוא ראה בעיניים כלות את בנט מתחזק בקרב מצביעי הימין, וחש בצדק שנותר ללא סדר יום ברור וכי הוא מאבד אחיזה בציבור הזה. ליברמן ידע שמה שהוא זקוק לו יותר מכל זה סדר יום חדש ורלוונטי, שיבדל אותו מצד אחד מנתניהו והליכוד, ומצד שני שיראה לציבור מימין מדוע הוא עדיף על בנט.

ביום שני בערב, כשהדיווחים על התארגנות ישראלית למבצע צבאי בעזה גברו, התברר גם שהמהלך של ליברמן נשא רווח פוליטי כמעט מידי. הוא הצטייר כמי שדחף את נתניהו ההססן להפגנת עוצמה צבאית בעזה. למעשה, לא היה לשר החוץ מה להפסיד: אם נתניהו היה ממשיך להסס, ליברמן היה ממשיך לבדל את עצמו ממנו כביטחוניסט וכפרגמטיסט. הוא היה נתפס כמנהיג שמצד אחד מבין את חשיבות הברית האסטרטגית עם ארה"ב ומציע יוזמות שלום, אך מצד שני מכה בערבים. ואין תמהיל אטרקטיבי יותר עבור הזרם הפוליטי המרכזי של הציבור הישראלי. באופן הזה ליברמן גם מבדל את עצמו מבנט בקרב על קולות הימין: הוא מפגין תוקפנות, אך במעטה של ניסיון וכובד ראש - וללא הילדותיות וההתלהמות של בנט.

ליברמן מצוי בתוך מהלך פוליטי שרק החל, אך אמור להביא אותו לבחירות הבאות בראש מפלגה עצמאית עם סדר ביטחוני שקרוב לוודאי נבדק בקפידה בסקרים שערך. ליברמן מעריך שאחרי הבחירות הבאות יהיו בין ארבע לחמש מפלגות בינוניות, והוא יעמוד בראש אחת מהן. הוא כבר לא יהיה מחויב לנתניהו, ויוכל לחבור לגוש חוסם שימנע ממנו להקים את ממשלתו. ואולי, בסיטואציה מסוימת, הגוש הזה יאפשר לו להיות זה שיקים את הממשלה הבאה.