ישראל נגררה אל תוך עזה בשערותיה. במשך עשרה ימים עשה בנימין נתניהו, אחד מראשי הממשלה המאופקים ביותר בתולדות ישראל מבחינה צבאית, כמעט כל מה שניתן היה לעשות כדי לעבור את סבב האלימות הנוכחי בלי כניסה קרקעית לרצועה. הוא המתין, וחיכה, והתלבט, והתחבט, עד שמצא את עצמו במבוי סתום. המו"מ בקהיר נתקע. הפסקת האש המצרית כובדה רק על ידי ישראל, בעוד חמאס ממשיך לירות כרגיל. ההפוגה ההומניטרית? כנ"ל. חמאס המשיך לירות והכין את ניסיון הפיגוע באמצעות מנהרת תופת, בדיוק בשעות ההפוגה הזו. בשלב מסוים הבינו כמעט כולם, מהמצרים ועד האמריקאים והאירופאים (חוץ מהקטארים והטורקים, כמובן, שרואים עצמם כבעלי הברית של חמאס), שאין ברירה. חמאס פשוט רוצה שישראל תיכנס לרצועת עזה. מה הם יודעים בחמאס שאנחנו לא? האם הם הגיעו למסקנה שהדרך היחידה של הארגון לשרוד ולהבטיח את עתידו הכלכלי (חמאס פשט רגל בחודשים האחרונים), היא בדם ואש?
במשך עשרה ימים שיגר חמאס למעלה מאלף רקטות על ערי ישראל, כולל תל-אביב וגוש דן. למזלה של ישראל, היא נהנית מפיתוח טכנולוגי מרשים ויוצא דופן מתוצרתה, "כיפת ברזל", שאיפשרה לאזרחיה לעבור את הימים הללו עם הרוג אחד "בלבד", אבל תראו לי עוד מנהיג אחד בעולם כולו שהיה מבליג כשארגון טרור היה עושה לעצמו מנהג ומשגר רקטות על בסיס יומי אל הכרך המרכזי וריכוז האוכלוסייה הצפוף ביותר שלו. מה היה עושה פוטין אם הצ'צ'נים היו משגרים אלף רקטות למוסקבה? מה היה עושה ארדואן אם הכורדים היו עושים את זה על איסטנבול? נדמה לי שאפילו ברק אובמה, שאחד היועצים הבכירים בירושלים כינה אותו השבוע בשיחה סגורה "נער פרחים שהפך לאסוננו לנשיא", היה יוצא לפעולה צבאית אם אל-קאעידה היה משגר מאות רקטות לעבר ניו-יורק.
