ישראל וחמאס: כרוניקה של הסלמה

ישראל נגררה אל תוך עזה בשערותיה. במשך עשרה ימים עשה בנימין נתניהו, אחד מראשי הממשלה המאופקים ביותר בתולדות ישראל מבחינה צבאית, כמעט כל מה שניתן היה לעשות כדי לעבור את סבב האלימות הנוכחי בלי כניסה קרקעית לרצועה. הוא המתין, וחיכה, והתלבט, והתחבט, עד שמצא את עצמו במבוי סתום. המו"מ בקהיר נתקע. הפסקת האש המצרית כובדה רק על ידי ישראל, בעוד חמאס ממשיך לירות כרגיל. ההפוגה ההומניטרית? כנ"ל. חמאס המשיך לירות והכין את ניסיון הפיגוע באמצעות מנהרת תופת, בדיוק בשעות ההפוגה הזו. בשלב מסוים הבינו כמעט כולם, מהמצרים ועד האמריקאים והאירופאים (חוץ מהקטארים והטורקים, כמובן, שרואים עצמם כבעלי הברית של חמאס), שאין ברירה. חמאס פשוט רוצה שישראל תיכנס לרצועת עזה. מה הם יודעים בחמאס שאנחנו לא? האם הם הגיעו למסקנה שהדרך היחידה של הארגון לשרוד ולהבטיח את עתידו הכלכלי (חמאס פשט רגל בחודשים האחרונים), היא בדם ואש?

במשך עשרה ימים שיגר חמאס למעלה מאלף רקטות על ערי ישראל, כולל תל-אביב וגוש דן. למזלה של ישראל, היא נהנית מפיתוח טכנולוגי מרשים ויוצא דופן מתוצרתה, "כיפת ברזל", שאיפשרה לאזרחיה לעבור את הימים הללו עם הרוג אחד "בלבד", אבל תראו לי עוד מנהיג אחד בעולם כולו שהיה מבליג כשארגון טרור היה עושה לעצמו מנהג ומשגר רקטות על בסיס יומי אל הכרך המרכזי וריכוז האוכלוסייה הצפוף ביותר שלו. מה היה עושה פוטין אם הצ'צ'נים היו משגרים אלף רקטות למוסקבה? מה היה עושה ארדואן אם הכורדים היו עושים את זה על איסטנבול? נדמה לי שאפילו ברק אובמה, שאחד היועצים הבכירים בירושלים כינה אותו השבוע בשיחה סגורה "נער פרחים שהפך לאסוננו לנשיא", היה יוצא לפעולה צבאית אם אל-קאעידה היה משגר מאות רקטות לעבר ניו-יורק.

נתניהו לא יצא. הוא קיווה שזה ייגמר עם ההפצצות האוויריות וכניסה למתווה הבנות חדש, דוגמת זה שסיים את מבצע "עמוד ענן" ב-2012. אבל תקוותו של נתניהו נגוזה. הסיבוב המדיני נכשל. גורמים בכירים מאוד בקבינט הישראלי האשימו השבוע את האמריקאים בתרומה מכרעת לכישלון הזה. "ככה לא מנהלים עסקים במזרח התיכון", אמר אחד הגורמים הללו. "ההתנהלות האמריקאית עזרה לחמאס להבין שיש למסלול המצרי אלטרנטיבה". זה סיפור המעשה, במילותיו של אותו גורם, שמלווה מקרוב את ההתפתחויות: "התפתח מרוץ דיפלומטי בין שני ערוצי תיווך מתחרים: הערוץ המצרי, מול הערוץ הקטארי. המצרים קיבלו גיבוי כלכלי מסעודיה, איחוד האמירויות ועוד גורמים במפרץ. הגיבוי הכלכלי נדרש כדי לפתור את מחסור המזומנים של חמאס ולהבטיח את המשך הישרדותו הכלכלית. מול המסלול הזה, הקימה קטאר מסלול משלה, בגיבוי טורקי. חמאס העדיף, בבירור, את המסלול הקטארי-טורקי, כי קטאר היא בעלת ברית שמממנת את הטרור של חמאס ומפמפמת את רוח חמאס באמצעות אל ג'זירה, ואילו טורקיה היא מדינת אחים מוסלמים, מפלגה שרואה עצמה אחות של חמאס. בשלב מסוים המצרים הגיעו למסקנה שצריך להניח את ההצעה להפסקת אש. הם קיבלו גיבוי משרי החוץ של הליגה הערבית. אחת השגיאות שלהם הייתה, שהם נועצו עם מוסא אבו-מרזוק שהיה בקהיר, ולא עם חאלד משעל ששהה בקטאר. הם הלכו על שיטת ה"טייק איט אור ליב איט", - אולטימטום של 12 שעות. הם הציגו את הפסקת האש, וכולם מתבקשים לכבד אותה. כאן נכנסו האמריקאים לתמונה. ג'ון קרי אמנם גיבה את המסלול המצרי, אבל אמר שאם המסלול הזה ייכשל, יש אלטרנטיבות. זו שגיאה קשה. זה נתן לחמאס להבין שאפשר לירוק למצרים בפרצוף ועדיין יהיו אופציות. כך בדיוק היה. הזרוע הצבאית של חמאס התעלמה מהפסקת האש לחלוטין, חמאס יצא במתקפה בוטה נגד המצרים, והעסק קרס".

בימים רביעי וחמישי הגיעו כמעט כולם לקהיר, בתקווה להצליח איכשהו לסגור עניין. ישראל שיגרה את ראש השב"כ יורם כהן; ראש המטה המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, עמוס גלעד; ושליחו המיוחד של נתניהו, עו"ד יצחק מולכו. אבל חמאס התבצר ודרש דרישות בלתי אפשריות. היה ברור שאין סטרטר. העסק תקוע. חמאס המשיך לירות על ערי ישראל בקצב רצחני. נתניהו, מצדו, המשיך לחטוף אש תופת מגורמי הימין בממשלתו (בעיקר אביגדור ליברמן, שכינס מסיבת עיתונאים פומבית ומתח על ראש הממשלה ביקורת קטלנית), ולבסוף הפור נפל.

כשצה"ל נכנס לתוך רצועת עזה, ביום חמישי [17 ביולי] בשעה 10 בערב, פרסם משרד החוץ המצרי הודעה בוטה, נדירה, אולי חסרת תקדים, שבה נאמר שמכיוון שחמאס דחה את ההצעה להפסקת אש, שישראל הסכימה לקבל ללא תנאים, מעתה ואילך כל פלסטיני שייהרג בעזה, ייהרג באשמת חמאס.

מצרים משחקת במשחק המלחמה הזה תפקיד בכיר. אחת הסיבות שהניעה את חמאס לצאת למופע ההשתוללות המוזר שלו היא העובדה שמצרים הפכה את חמאס לאויב מוצהר. סעיף האישום המרכזי נגד הנשיא המודח מוחמד מורסי, הוא קיום קשר עם חמאס והעברת מידע לחמאס. המצרים אטמו את מנהרות ההברחה בין רפיח המצרית לרצועת עזה באופן מוחלט. בכך, ניתקו המצרים את צינור החמצן של חמאס ניתוק סופי ומלא. כשאבו-מאזן הודיע שאין לו כוונה לשלם את משכורותיהם של פקידי חמאס בעזה, ויש 40 אלף כאלה, היה ברור שחמאס גמור. כשמצרים מצד אחד, ישראל מצד שני, רמאללה מפנה כתף קרה והעולם הערבי, כמעט כולו, אדיש לחלוטין, חמאס הבין שהוא לא במסלול התרסקות, אלא בשקיעה מהירה אל תוך פח האשפה של ההיסטוריה. "הם בתוך קוראלס", אמר לי השבוע שר ישראלי בכיר. "הם הבינו שזו שאלה של זמן עד שהם ייאלצו לרדת על הברכיים. זרם הברחת אמצעי הלחימה לתוך הרצועה כמעט פסק לגמרי, בפעם הראשונה מאז שצה"ל יצא מעזה, גם הכסף אזל. רוב הדרישות של חמאס אינן דרישות שקשורות בישראל, אבל הדרך היחידה של חמאס לעורר מהומות ולהפוך את השולחן היא לירות רקטות על ערי ישראל. את זה הוא עושה. הזרוע הצבאית מובילה את המהלך הזה, מוחמד דף, שהחליף את אחמד ג'עברי, הוא האיש החזק בעזה היום. אם זה היה תלוי במנהיגים המדיניים, המסתתרים במנהרה שמתחת לבית החולים שיפ"א, זה היה נגמר מזמן. אבל אנשי הזרוע הצבאית החליטו לשחק על כל הקופה, לגרור את ישראל פנימה ולקוות שככל שהאש תשתולל להבות גדולות יותר, כך תהיה בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט יותר מוטיבציה לחלץ את חמאס ולהציל אותו".

בין הפסקת האש שלא הייתה להפוגה ההומניטרית, עוד הספיק חמאס לנסות להוציא פיגוע המוני אסטרטגי ולהשיג "תמונת ניצחון". באירוע הזה, היה לישראל הרבה יותר מזל משכל. בניגוד לכמה פרסומים, לא היה מידע מוקדם על מנהרת התופת הזו, שבתוכה עברו 13 מחבלי חמאס אל תוך ישראל. המנהרה שהתפוצצה לפני שבוע וחצי [8 ביולי] , בכרם שלום, והייתה מיועדת אף היא לפיגוע אסטרטגי, עברה טיפול מודיעיני ישראלי מוקדם. המנהרה הנוכחית - לא. בשעה ארבע וחצי בבוקר הגיחו מתוכה המחבלים. למרבה המזל, נקודת היציאה של המנהרה הייתה בשטח פתוח. תצפיתנית של צה"ל זיהתה אותם. אם הם היו מגיחים בתוך היישוב הסמוך, מרחק של כמה עשרות מטרים, בתוך חצר או באזור שאינו נשלט בתצפית, היינו היום אחרי פיגוע קשה עם עשרות הרוגים בקיבוץ סופה, ועוד כמה חטופים ישראלים בתוך עזה. סביר להניח, שבמצב כזה צה"ל כולו היה דוהר עכשיו בסמטאות עזה כששני הצדדים משלמים מחיר דמים כבד.

נכון לעכשיו, צה"ל פועל רק בפאתי עזה. כניסה קרקעית מוגבלת, למטרה מוצהרת: הסרת איום המנהרות. מדובר באיום אסטרטגי שיכול להוציא בכל רגע פיגועי תופת נגד ישראל. המטרה היא לחשוף ולפוצץ את כל המנהרות שהוכנו בשנים האחרונות, בעבודת הנדסה נרחבת ובמימון קטארי. לחמאס יש שתי זרועות אסטרטגיות נגד ישראל. האחת היא הזרוע הרקטית, שמקבלת בינתיים מענה הולם מ"כיפת ברזל". השנייה היא זרוע המנהרות. חמאס יודע שמה שמוציא את המדינה היהודית משלוותה, הוא אירוע חטיפה. באמצעות מנהרות הוא יכול לזרוע הרס, מוות, וגם לבצע חטיפה, בכרטיס אחד. המבצע הנוכחי בעזה אמור להימשך כמה ימים ולהביא לקיצה את האפשרות הזו, לחדור ישראל באמצעות מנהרה. לפחות לשנים הקרובות.

הערת אזהרה: בכל רגע נתון יכול משהו להשתבש, או להצליח (מבחינת הפלסטינים), ולהפוך את המבצע המוגבל בעזה למלחמה כוללת. נדמה לי שמבחינת כולם, עדיף שזה לא יקרה.