ישראל ממשיכה להיות הצינור שמעביר מימון לחמאס

ככל שהתמונה מתבהרת, מתבררים פרטי המחדל הישראלי באשר לעזה. בראש ובראשונה, מחדל מודיעיני באשר לכוונת חמאס. לאורך כל הדרך האמינו הקברניטים בישראל, מראש הממשלה נתניהו דרך שר הביטחון יעלון ושרי הקבינט, כי חמאס אינו מעוניין בהסלמה, אין לו אינטרס לדרדר את המצב בעזה והוא מחפש יציאה. גם לפני הפעולה הקרקעית, גם לפני ההסלמה בירי שהביאה לתחילת מבצע "צוק איתן", זו הייתה ההערכה. היא הייתה שגויה, והיא גרמה לישראל נזק כבד.

העימות הנוכחי החל כששני הצדדים תופסים אותו לגמרי אחרת. ישראל האמינה שהיא נכנסת ל"סבב לחימה", חמאס ידע שהוא נכנס למלחמה. ההבדל בין "סבב אלימות" למלחמה הוא תהומי. זו הסיבה שישראל מנסה בכל רגע נתון להיכנס להפסקת אש, כדי להבין מה קרה כאן, ואילו חמאס ממשיך את התכנית הסדורה שלו, בדיוק כפי שתוכננה מראש. ישראל בתוך "סבב", חמאס בתוך מלחמת קיום, אפשר אפילו לקרוא לה, לשיטתו, מלחמת עצמאות.

אחת מתוצאות הלוואי של זה, היא העובדה שישראל לא תכננה את האירועים. בואו נשווה את זה לשני הסבבים הקודמים, שכן תוכננו בקפידה: "עמוד ענן" החל בחיסולו של רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי [14 בנובמבר, 2012]. זו כבר תמונת ניצחון, מיד בהתחלה. זה קרה, כי זה היה מתוכנן מראש. "עופרת יצוקה" החלה בהתקפה נרחבת ומפתיעה של חיל האוויר על 12 בסיסי חמאס והריגת 220 אנשי חמאס ביעף ההפצצה הראשון [דצמבר 2008]. גם זו תמונת ניצחון. ב"צוק איתן" מחפש צה"ל את תמונת הניצחון שלו עד עכשיו. ראשי חמאס לא מוציאים ראש ממחילותיהם, הלוחמים מגיחים מהמנהרות, או נסוגים לתוככי העיר עזה, חמאס מציק לצה"ל באמצעות בתים ממולכדים, טילי נ"ט ומנהרות תופת.

המפלה של חמאס היא העובדה שאף אחת מההפתעות שהכין לאזרחי ישראל לא צלחה: הרקטות לא הורגות ישראלים בזכות "כיפת ברזל", המזל"טים יורטו, הקומנדו הימי שניסה להסתער על קיבוץ זיקים הושמד. מה שחמאס כן הצליח, זה לנצל את המנהרות לפגיעה בצה"ל. מתוך חמישה פיגועי מנהרה, שלושה זכו בהצלחה מסוימת: הראשון פגע בקבוצת קצינים ישראלים שהיו באמצע סיור למידת שטח בצד הישראלי, השני פגע במפקד גדוד יוקרתי של צה"ל וכמה מאנשיו, והשלישי חיסל עמדת שמירה ישראלית סמוך לקיבוץ נחל עוז. בפעם השלישית, המחבלים גם הצליחו לחזור לעזה בשלום. בפעמיים האחרות - לא. חמאס לא ניצל את המנהרות להסתערות על נשים וילדים ביישובים הסמוכים. בדרך כלל, אין למחבלי חמאס בעיה לעשות את זה. הם שפכו דם של מאות אזרחים ישראלים. הפעם, הם נוהגים בחוכמה. הם יודעים שיש כאן מאבק על לגיטימציה בינלאומית גלובלית. הם מבינים שפיגוע בגן ילדים בתוך קיבוץ, יעניק לצה"ל גושפנקה נרחבת להרוס את עזה. הם לא רוצים להרוס את עזה. מצד שני, כשהכול ייגמר והם יוציאו ראש החוצה, הם יגלו שעזה נהרסה.

המחדל הישראלי השני הוא מחדל המנהרות. כבר דיברנו על זה כאן. בישראל ידעו, אבל לא הפנימו. המחדל השלישי, הוא ההשלמה עם בניית צבא עוין בארץ ישראל המערבית. תפיסת הביטחון של ישראל לאורך כל השנים ראתה בהקמת צבא זר בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן סוג של קאזוס בלי, קו אדום שאיתו אינה יכולה להשלים. זו הסיבה שהמדינה הפלסטינית העתידית אמורה להיות מפורזת. כפי שגם עזה הייתה, עד עליית חמאס.

עכשיו, הגיע הזמן להכות על חטא. איך נבנתה, ובעיקר איך מומנה מכונת הטרור האדירה שבנה חמאס בעזה, לאורך כל השנים, בהסכמה ותוך שיתוף פעולה מלא של ממשלות ישראל לדורותיהן, ושל בנק ישראל, האחראי על המדיניות המוניטרית. איך מימן חמאס את ההצטיידות המלחמתית שלו, את המחקר והפיתוח, את הקמת פסי הייצור לרקטות, את הסמינר לתקיפה באמצעות מצנחי רחיפה שעברו אנשיו במלזיה, ובעיקר את בניית תשתית המנהרות.

זה עולה הון. את המנהרות חפרו עשרות אלפי אנשים. קצין ישראלי בכיר מאוד, שאיתו שוחחתי לפני כמה שבועות (לפני המבצע), סיפר כי "בכל רגע נתון יש בעזה לפחות אלף בני אדם שחופרים מנהרות". כעת אפשר לספר שהחופרים עבדו במשמרות של 8 שעות, סביב היממה. בכל 8 שעות הם התחלפו. בכל מנהרה עבדו בין 8 ל-16 חופרים, כולל "אחראי משמרת". הם קיבלו כסף טוב. הם שפכו כמויות אדירות של בטון פנימה. המנהרה כולה מדופנת בטון, יש בה רשת קשר, יש בה חשמל תלת פאזי, יש בה טלפון קווי כל כמה מאות מטרים, יש בה הסתעפויות שמאפשרות הסתתרות, או שינוי כיוון ואופי פעולה: מתקיפת יישוב ישראלי, לתקיפת מוצב צבאי.

לאורך השנים נשמעת ביקורת נמשכת על מדיניות ישראל, שלפיה הועברו מאות מיליוני, ואף מיליארדי שקלים מישראל לעזה בהעברות קבועות. זאת ועוד: בכל פעם שהוחלט "לשקם את עזה", הקיזה המערכת הבינלאומית לתוכה מיליארדים, כשחלק ניכר מהכסף משמש, בעצם, לחיזוק חמאס ומימון הקמת צבא הטרור שלו. הנה ידיעה שהתפרסמה בעיתונות הישראלית ב-2009, מיד לאחר כינוס "ועידת שארם", שעסקה בצורך לשקם את עזה אחרי מבצע "עופרת יצוקה". כל שועי ורוזני העולם נאספו שם, והודיעו כמה הם מתכוונים לתרום. הילארי קלינטון, אגב, הודיעה על סיוע אמריקאי מיוחד בן 900 מיליון דולר, שיחולק בין סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני בגדה המערבית (600 מיליון), לבין עזה (300 מיליון). בסך הכל הוחלט לתרום לרצועה כ-5 מיליארד דולר, אבל המדינות התורמות הודיעו כי לא יעבירו את הכסף באמצעות חמאס, כדי לא לסייע לחיזוקו.

זוהי הפסקה האחרונה של הידיעה, מתוך העיתון ידיעות אחרונות: "במערכת הביטחון הישראלית אמרו כי חמאס הוא המרוויח הגדול מוועידת התורמות בשארם א-שייח'. לדברי גורמים ביטחוניים, ייהנה חמאס משיקום עזה, אך לא יוותר על שלטונו, ובסופו של דבר תרד מעליו המעמסה של פעולות שיקום וסיוע לתושבים. הוא יוכל לבסס ולחזק את שלטונו, אומרים המקורות, ולהשתית את ההגמוניה האסאלמית על רצועת עזה".

הנבואה הזו התגשמה במלואה. אבל זה לא הכל. "הבעיה העיקרית", אומר האנליסט הישראלי אייל עופר, שמקדיש כבר עשר שנים לחקר הסוגיה, "זה הכסף המזומן בדולרים אמריקאים שמעבירה אונר"א לתוך עזה כל חודש, באישור ישראלי".

מדובר בכ-13 מיליון דולר בחודש שאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטינים, מכניסה לעזה כל חודש באישור ישראל. ההערכה היא שמאז מבצע "עופרת יצוקה" הכניסה אונר"א לעזה בסביבות 800 מיליון דולר. עופר, ואיתו גם לא מעט מומחים צבאים ישראלים, משוכנע שהכסף הזה מימן, ברובו, את הטרור של חמאס. אגב, בשלושה בתי ספר של אונר"א התגלו במהלך "צוק איתן" רקטות מוכנות לשיגור על ישראל. ביום רביעי בבוקר נהרגו 3 חיילי יחידה מובחרת של צה"ל כשמרפאה של אונר"א התבררה כממולכדת והתמוטטה עליהם.

על פי עופר, מערכת יצור והברחת אמצעי הלחימה של חמאס משוועת לדולרים. רק דולרים. האיראנים, הלובים, הצפון קוריאנים, הסורים (בטרם פרצה המלחמה בסוריה), לא מוכנים לקבל שקלים כאמצעי תשלום. חמאס זקוק לדולרים. מה שאונר"א מכניסה לעזה, באמתלה של רכישת סחורות מסוחרים עזתים, מוזרם לשם. ישראל יכולה לאכוף על אונר"א להכניס סחורות באופן ישיר, ולא דולרים, אבל לא עושה את זה. ישראל יכולה לנתק את עזה מוניטרית מהשקל הישראלי, ולא עושה את זה. ישראל ממשיכה להיות הצינור שמעביר את המימון שמתדלק את מדורת הטרור, שהופכת לשריפת יער גדולה פעם בשנה או שנתיים, ואז צריך לצאת למלחמה, לקבור חיילים, ואחר-כך, איך לא, לחזור ל"שיקום עזה", שאינה משתקמת לעולם, כי היא פשוט לא רוצה להשתקם.