מנהרות חמאס: אין מנוס מוועדת חקירה

כנראה שלא יהיה מנוס מהקמת ועדת חקירה לאחר שמבצע "צוק איתן" יסתיים. הוועדה תצטרך לדון במה שמוגדר כעת על ידי שרי קבינט ישראלים כ"מחדל מודיעיני מהדהד": מדוע לא סימנה ישראל את איום המנהרות של חמאס כאיום אסטרטגי, מה שכבר ברור לגמרי עכשיו? מדוע לא הקדישה לו חשיבה, מאמץ, תקציבים וקשב, כפי שהקדישה לאיום הרקטי שקיבל מענה הולם באמצעות מערכת "כיפת ברזל"?

ועדת החקירה תצטרך לבדוק שלושה רבדים: האם המידע היה בידי זרועות הביטחון? אם כן, האם הוא עבר לידי הדרג המדיני? ואם כן, מדוע הדרג המדיני לא פעל? כזכור, אלמלא סירב חמאס להפסקת האש על פי היוזמה המצרית, ישראל לא היתה מגלה עכשיו את ממדי האיום, ואנשי חמאס היו ממשיכים לחפור ולעבות את מערך המנהרות, עד הרגע שבו הוא היה מופעל.

שר בכיר בקבינט פירט באוזניי השבוע את האפשרות הזאת: "תאר לעצמך", אמר השר, "שאנחנו בעימות מול חיזבאללה בלבנון. חטיבות החי"ר האיכותיות של צה"ל נמצאות שם, בצפון, ופתאום חמאס מפעיל את עשרות המנהרות שלו בבת אחת. אלפיים אנשי קומנדו של חמאס פורצים מתוכן בבת אחת ויוצאים למסע של הרג ושחיטה בערי הדרום בישראל, משדרות דרך אשקלון, נתיבות, אופקים, אולי אפילו באר שבע. מי היה עוצר אותם, המשטרה? חיל האוויר? היה לוקח שבועות לנקות את זה ובסוף התהליך היינו מגלים שובל של רצח והרס בדרומה של ישראל. אני יודע", אמר השר, "זה נשמע דמיוני, אבל ממה שאנחנו מגלים בימים אלה, זה היה יותר מציאותי מדמיוני. המציאות, באזור שלנו, גוברת בקלות על כל דמיון".

מה שהביא את ישראל מלכתחילה לפעולה הקרקעית בעזה הייתה אותה מנהרה שממנה הגיחו 13 אנשי קומנדו של חמאס, ליד הקיבוץ סופה [17 ביולי]. תצפית של צה"ל זיהתה אותם מגיחים משם. סרט הצילום של אותו קרב, באותו בוקר, שודר בכל אמצעי התקשורת בישראל. הם נראים יוצאים מהמנהרה, במדי צה"ל, בציוד תקני, עם אפודים וקסדות ומצנפות, עם כמות עצומה של נשק, זוחלים ביחד, מבצעים גלגולי חילוץ ביחד, עד שלפתע שמעו, כנראה, את אחד מכלי הטיס הבלתי מאוישים של צה"ל, או את מנועו של טנק שהניע בטעות בגזרה, ונדחקו מיד פנימה בחזרה למנהרה. כלי טייס של צה"ל הוריד לשם מיד כמה רקטות, אבל לא כולם נפגעו.

הסרטון הזה זעזע את ישראל. פתאום כולם הבינו עד כמה חדירה חומת הגבול הישראלי ברצועה. עד כמה חיינו בשנים האחרונות על ספו של הר געש, על פתחה של חבית אבק שריפה. גם השרים יאיר לפיד וציפי לבני, שעד אותו בוקר לא תמכו בפעולה קרקעית, הסירו את התנגדותם והפעולה יצאה לדרך. בתחילה דובר על הצורך בשלושה ימים לטיהור והשמדת המנהרות. עכשיו מדובר כבר על שלושה שבועות. זה לא ניסיון להרוויח זמן. זהו ניסיון להרוויח חיים. בישראל האמינו שיש לחמאס שלוש מנהרות אסטרטגיות. היום ההערכה היא שמדובר בשלושים, ואולי הרבה יותר.

בשעה שהדברים הללו נכתבים, סיום המבצע הקרקעי של צה"ל בעזה נראה רחוק. מאמציו של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, אינם מעלים תוצאות. חמאס אינו מעוניין בהפסקת אש. הוא מעוניין בהמשך הלחימה שגובה את חייהם של מאות מאזרחי רצועת עזה, כי בארגון יודעים שזו הדרך היחידה לפרוץ את המצור הבינלאומי ואת המבוי הסתום שהגיע אליו בעקבות התנהלותו בשנים האחרונות.

אז הם ממשיכים להילחם. מסייעת להם ההכרה שישראל תירתע ולא תעז "ללכת עד הסוף". בנימין נתניהו, שהוא גיבור גדול במילים וקצת פחות במעשים, לא יאזור אומץ להקריב את החיים הנדרשים (כמאתיים חיילים, על פי אחת ההערכות) לכיבוש עזה. הוא חושש מסיבוכים, הוא נרתע מלחץ בינלאומי, הוא מתקשה לקבל החלטות. ולכן, מה שמתקבל הוא מצב פרדוקסלי, על גבול ההזוי: ישראל משוועת להפסקת אש, חמאס מצפצף. הקהילייה הבינלאומית כולה (חוץ ממצרים) משוועת להפסקת אש, חמאס מצפצף. הצבא החזק, המצויד והעוצמתי ביותר במזרח התיכון שקוע כולו בעזה, במלחמת מאסף נגד צבא גרילה מוסתר, מוסווה, מאומן ונחוש, אבל לא משיג הכרעה, כי הדרג המדיני בישראל חושש מהסתבכות, חושש מאבדות, חושש מדעת הקהל הבינלאומית.

את הדברים האלה אני כותב כעיתונאי שמזוהה יותר עם השמאל בישראל. לאורך כל הקריירה העיתונאית שלי תמכתי, ואני עדיין תומך, בכל תוכניות השלום. מאוסלו, עד הסכם ז'נבה. כדי לפתור את הסכסוך אני מוכן לוותר על השטחים (עם חילופי שטחים), על מזרח ירושלים (אם כי, כמו כל הישראלים באשר הם, לא אסכים לשיבת פליטים לישראל), על הכל. בתנאי שיהיה מול מי לחתום על השלום הזה. נדמה לי שאנחנו בשלב שבו העולם מתפכח מחמאס. נדמה לי, לאור התמיכה הלא מובנת מאליה של הקהילייה הבינלאומית בישראל, שהעולם כבר הפנים שמדובר כאן במלחמה בין טובים לרעים. בין תרבות חיים, לפולחן מוות. חמאס הוא דאע"ש, חמאס הוא ג'בהת אל-נוסרה, חמאס הוא אנסר בית אל מקדס. כל אלה, מאותו בית מדרש הגיעו. דיכוי נשים, גירוש נוצרים, מלחמת שמד ביהודים. כמה מהקבוצות הללו נוהגות לשחוט גם מוסלמים שיעים, רק כי הם לא סונים. לא מדובר בבדיות או בהזיות, אלא בעובדות מוצקות שכל ילד יכול למצוא ביו-טיוב.

העובדות הן, שגם אחרי שהעימות הנוכחי החל, ישראל הסכימה להפסקת אש, חמאס סירב. הוא מערים את אזרחי עזה כחומת מגן על אמצעי ההשמדה שהוא צובר בסיטונות, ומתלונן אחר כך שישראל הורגת אזרחים. ביום רביעי נהרגו שלושה צנחנים ישראלים צעירים כשנכנסו לבית ממולכד בשכונת בית חנון ברצועה. צבא ארה"ב היה משטח את הבית הזה מהאוויר. הצבא הרוסי היה משטח את העיר כולה מהאוויר. בואו לא נדבר על הצבא הסורי, כי זה קצת רגיש בימים אלה. צה"ל מודיע לאזרחים שהוא מגיע, במסרונים, בשיחות טלפון, אפילו בירי אזהרה. חמאס מגיב בירי רקטות גם לעבר בית חולים שדה שישראל הקימה בעזה, שבו מטופלים אזרחים פלסטינים.

לא, אני לא טוען שישראל חפה משגיאות ונקיה מטעויות. לא כולם בישראל רוצים שלום. התנהלותו של ראש הממשלה נתניהו, בעיקר מול אבו מאזן המתון, ספגה כאן אצלי, ובמקומות אחרים, ביקורת חריפה, ועוד תספוג. אבל במלחמה הזאת אסור להתבלבל. זוהי מלחמת בני אור בבני חושך. אסור לשכוח את זה. אסור להוריד עיניים מהכדור, ולו לשנייה אחת. כמו בבייסבול. במלחמה הזו, אסור לטובים להפסיד.