שני נרטיבים עוצבו בישראל בשנים האחרונות בהתמודדות מול חמאס. לפי הראשון, חמאס הוא ארגון טרור ולכן יש להילחם נגדו בשיטות של לוחמה בטרור. השני עוצב לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה ב-2007, ולפיו יש ליצור מולו מאזן אימה צבאי וכלכלי ולהציב לו קווים אדומים, שרק אם ייחצו תחל פעולה לחיסולו של הארגון.
ככלל, הממשלות בישראל בחרו במדיניות מאופקת יחסית של הכלה מול חמאס. הסיבה לכך היא ההנחה שהאלטרנטיבות שיקומו לו ברצועת עזה אם יופל צבאית או יקרוס כלכלית, עלולות להיות גרועות ומסוכנות לביטחונה של ישראל הרבה יותר. מבצע "צוק איתן" מוכיח כבר עתה כי שני הנרטיבים האלה אינם תקפים עוד.
תנועת חמאס נוסדה שישה ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987. את פעולות הטרור הראשונות של הזרוע הצבאית עשתה "יחידה 101" שהוקמה במחנה הפליטים ג'באליה ברצועת עזה. אנשיה חטפו ורצחו את חיילי צה"ל אבי סספורטס (פברואר 1989) ואילן סעדון (מאי 1989), והחביאו את גופותיהם.
לאחר החתימה על הסכם אוסלו בין ישראל לאש"ף ב-93' פעולות הטרור של הארגון נעשו קטלניות ורצחניות יותר. חמאס ניסה למוטט את ההסכם באמצעות פיגועי טרור שנעשו על ידי מחבלים מתאבדים. פעילות השיא של טרור המתאבדים הגיעה באינתיפאדה השנייה בשנת 2000, אז שטף את מדינת ישראל גל של פיגועים שכוונו ברובם נגד אזרחים. הזרוע הצבאית של חמאס אימצה אז את מודל המתאבדים של חיזבאללה. חוליות טרור קטנות תכננו פיגועים באופן עצמאי וממודר מיתר חלקי התנועה, ושיגרו מחבלים שפוצצו עצמם בקניונים ובאוטובוסים בעריה המרכזיות של ישראל.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
