דילוג לתוכן העיקרי

מלחמת הרקטות: לחמאס אין מה להפסיד

בלי המעברים, בלי האסירים ובלי ממשלת אחדות נחרץ גורלו של שלטון חמאס בעזה. בלית ברירה בחר חמאס לגרור את ישראל לעימות צבאי, גם אם הוא על חשבונם של מיליון וחצי פלסטינים אומללים. העיקר לא להיראות מובסים.
An ultra-Orthodox Jew speaking on a mobile phone gestures in front of a fire that broke out after a rocket landed near the southern town of Sderot July 9, 2014. Israeli air strikes shook Gaza every few minutes on Wednesday, and militants kept up rocket fire at Israel's heartland in intensifying warfare that Palestinian officials said has killed at least 37 people in the Hamas-dominated enclave. REUTERS/Ronen Zvulun (ISRAEL - Tags: POLITICS MILITARY CIVIL UNREST RELIGION) - RTR3XTBG

עוד לפני שהחל מבצע "צוק איתן" של צה"ל ברצועת עזה וגם תוך כדי המבצע, הבטיחו ראש ממשלת חמאס לשעבר איסמעיל הנייה, הד"ר מחמוד א-זהאר ודובר הזרוע הצבאית של הארגון אבו עוביידה, שאם ישראל תתקוף את עזה צפויות לה מיני הפתעות (ראו מאמר קודם שלי על איומיהם). ואכן, חייבים להודות, חמאס הצליח להפתיע. אבל ההפתעה היא לא בירי רקטות ארוכות טווח (מאז מבצע "עמוד ענן" ידוע שלחמאס רקטות המגיעות עד תל אביב), אלא בעובדה שבמצבו העגום, כשרבים כבר ספדו לו וחזו את שקיעתו, הוא מעז לירות עשרות רקטות לעבר ישראל במהלך שנראה כמעשה של התאבדות.

עמיתי העיתונאי בן כספית פרסם בשבוע שעבר [4 ביולי] מאמר באל-מוניטור שכותרתו "חמאס נלחם על חייו", בו כתב איך ביום אחד הופרכו שתי הנחות יסוד של מערכת הביטחון הישראלית. "הדבר האחרון שהם צריכים עכשיו זה סבב אלימות", אמר לו גורם ביטחוני בכיר, שהניח שחמאס מורתע ומעוניין בשקט בכל מחיר. הנחת היסוד השנייה הייתה שלא תפרוץ אינתיפאדה שלישית כי הפלסטינים עייפים, תשושים ומוכים משנות עימות ארוכות.

חוקרים ביחידות המחקר של אמ"ן ושב"כ וכן חוקרים ומומחי חמאס מתחום האקדמיה, מנתחים כל העת את חמאס כדי לנסות לחזות את פעולותיו. הבעיה היא שרובם נוהגים להשתמש בכלי ניתוח שאינם רלוונטיים לתהליכים ותנועות אסלאמיות במזרח התיכון, ומבוססים על הרציונל המערבי המוכר. ההיגיון אומר, ומכאן גם הנחת היסוד שהופרכה, שאם חמאס נתון במשבר ואם מנהיגיו חוששים לעתידה ולגורלה של תנועתם, אזי הם יורידו ראשיהם ולא יעזו להגיע לעימות נוסף עם ישראל, שתוצאתו ידועה מראש.

אולם כשמדובר בתנועה רדיקלית אסלאמית, אם תרצו פאנאטית, כלי החשיבה וההיגיון ושיקולי הרווח הפסד שעושים מנהיגיה ופעיליה, הם שונים לחלוטין, כי הרציונל הוא אחר.

אני עוקב אחר תנועת חמאס כעשרים שנה. בכל תקופת העימות המזוין והעקוב מדם עם ישראל גיליתי, בכל פעם מחדש, שהקו המנחה את חמאס ועובר כחוט השני בקרב מנהיגי הזרוע המדינית והצבאית הוא לעולם לא להיראות בעיני הציבור הפלסטיני במצב של תבוסה, לעולם לא להיראות כתנועה כנועה.

גם במבצע "עופרת יצוקה" [2009-2008], כשבעזה מנו כ-1,300 הרוגים פלסטינים, הרס התשתיות והבניינים היה אדיר וחמאס הוכה מכה איומה, יצאו פעיליו למחנות הפליטים מיד לאחר שהושגה הפסקת אש וחילקו סוכריות לכבוד "הניצחון הגדול" שהשיגו מול "האויב הציוני".

הכל היה מצג שווא, התעמולה סיפרה סיפורי בדים על הצלחות שלא היו. העיקר לא להיראות מובסים. כך זה היה ועודנו גם היום בעימות הנוכחי, משחק ציני ואכזרי שהם משחקים בחייהם ועל חשבונם של מיליון וחצי פלסטינים הסובלים משלטונם ברצועה. נדמה שחמאס מאז הקמתו סובל מרגשי נחיתות מול אש"ף. לכן מנהיגי ופעילי חמאס מבקשים תמיד להוכיח שהם נציגים לא פחות לגיטימיים של העם הפלסטיני, ובעיקר שהם מגניו מפני הכיבוש הישראלי. גם כשידיהם על התחתונה.

מה מניע את חמאס להתאבד עכשיו, במונחים מבצעיים, כשכל התנאים פועלים לרעתו? בחודשים האחרונים ברור שהמשבר הכלכלי ברצועה גוזר למעשה את גורלה של התנועה ואת גורל מנהיגיה. מעבר רפיח סגור, אין די מנהרות לאספקת תחמושת כי צבא מצרים אטם את רובן, אין גב דיפלומטי הכרחי ממצרים וממדינות ערביות אחרות, ובעיקר אין כסף לשלם משכורות - לא לפקידים ואפילו לא ללוחמים.

על אף כל זאת, חמאס העז לדחות את מדיניות האיפוק שגילתה ישראל וסירב להצעה הישראלית ש"שקט ייענה בשקט". בעוז רוח יצא חמאס למלחמת רקטות בישראל, והציב דרישות לא הגיוניות (פתיחת המעברים, שחרור אסירי עסקת שליט שנעצרו בעקבות חטיפת ורציחת שלושת הנערים ודרישה מישראל לחדול להערים קשיים על ממשלת האחדות), שרק אם ימולאו יהיה מוכן להפסקת אש.

בדרישות הללו, חשף חמאס למעשה את הנקודות הכואבות לו ביותר; אלה נקודות החולשה שדחקו אותו אל הקיר ומאיימות להביא לסוף שליטתו ברצועה.

בלי פתיחת המעברים או הקלה כלשהי, ברור שחמאס לא יוכל להחזיק מעמד וגורלו נחרץ. מעבר רפיח הוא החמצן של עזה. בלי אספקה סדירה ומובטחת של מזון וחומרי גלם ואנרגיה אין סיכוי שיוכל להחזיק מעמד אפילו עוד חודש אחד.

ממשלת האחדות עם פת"ח ככל הנראה לא תשרוד, כלומר מה שנראה לפני כחודש כחבל הצלה עומד אף הוא להיקרע. אבו מאזן, ראש הרשות הפלסטינית, מסרב להעביר משכורות לעובדי חמאס בעזה, וזה רק עניין של זמן עד שממשלת האחדות תקרוס ואיתה גם שליטת חמאס ברצועה.

סוגיית האסירים חשובה מבחינת חמאס לא פחות. כידוע, ישראל עצרה מחדש לאחר חטיפת ורצח שלושת הנערים אסירים ששוחררו בעסקת שליט. בכך נמחק ההישג שחמאס התהדר בו כהישגו הגדול ביותר לאורך שנות שלטונו.

בלי המעברים, בלי האסירים ובלי הבטחה שממשלת האחדות תשרוד לא נותר לחמאס בסיס קיום ולא נותרה לו שום תקווה לשרוד. בלית ברירה תנועת חמאס בחרה לשחק מול ישראל משחק סכום אפס, שבו אין לה למעשה מה להפסיד. גם אם תשיג רק חלק מדרישותיה, יוענק לה אורך נשימה נוסף. אם לא תצליח וישראל תיכנס למבצע מקיף בעזה, עדיף לה להראות ששלטונה הופל על ידי "האויב הציוני", שיש לו טנקים ומטוסים, כשחמושיה ימשיכו להילחם עד טיפת הדם האחרונה, למען העם הפלסטיני.

מכאן ההתלבטות הגדולה: מה על ישראל לעשות מול ארגון רדיקאלי אסלאמי פנאטי, שנלחם מתוך תחושה שאין לו מה להפסיד?  האם לתת לחמאס את האשליה שהביס את "האויב הציוני" ולספור את הימים עד העימות הבא? או שמא להשתמש ב''צוק איתן'' כדי למוטט את אחיזת חמאס ברצועה? הרי גם לישראל, אחרי מתקפת רקטות גדולה על עריה, כבר אין כנראה מה להפסיד

 

 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles