חמאס בוחר להתעלם מהמציאות

לפני תשע שנים, במהלך עבודתי העיתונאית בצפון רצועת עזה, נפצע הצלם שלי, תושב עזה, מג'די ערביד, מאש כוחות צה"ל. ערביד הועבר באמבולנס במצב קשה מאוד לבית החולים סורוקה בבאר שבע, ושם ניצלו חייו. לאחר מספר שבועות, כשחל שיפור במצבו ונראה היה שהחלים, קיבלתי אישור מהמִנהל האזרחי הישראלי לערוך לו סיור בתל אביב, לפני שישוב לביתו בשכונת שייח' רדוואן.

בנתיבי איילון, הכביש המהיר בואכה הכרך הגדול, נגלו לעיניו לראשונה רבי הקומות, המגדלים של תל אביב, מערכת הכבישים המסועפת, הגשרים, האורות, החיים. הכל היה כל כך שונה מעזה, שנראתה לו רחוקה שנות אור. בדרך חלפנו על פני אתרים שהטרור של חמאס היכה בהם כמה שנים קודם לכן: דיזנגוף סנטר, הדולפינריום, מועדון מייקס פלייס ועוד. כשנעלמה התדהמה מפניו הוא סיכם זאת כך: "החמושים של חמאס חיים באשליה, הם משוכנעים שעם קבוצת מתאבדים (שאהידים) הם יצליחו להכניע את ישראל".

אחר כך היה לו רעיון. ספק היתולי, ספק מעשי: "אם נעלה על אוטובוס אחד את כל מנהיגי חמאס, אנשי הזרוע הפוליטית ואנשי הזרוע הצבאית ביחד, ונערוך להם טיול מודרך ממחסום ארז לתל אביב, הם יתפקחו, ישובו לעזה, ויפסיקו לאיים ולחלום שניתן לנצח כך את ישראל".

נזכרתי בסיפור הזה כשדוברי הזרוע הצבאית של חמאס שבו לסורם והחלו לאחרונה לאיים פעם נוספת שבאמצעות הרקטות הם ירעידו את אדמת ישראל. שוב הוכיחה הזרוע הצבאית , שהצליחה לכופף ולגרור את הזרוע המדינית לדרכה, לא רק עד כמה היא מנותקת מן המציאות, אלא שסבלם של מיליון ושש מאות אלף תושבי הרצועה, אינו מדד או שיקול שהם לוקחים בחשבון.  במקביל, יחידת ההסרטה של עז א-דין אל קסאם שקדה על "מוצרי תעמולה" להפחדת העורף הישראלי. בית היוצר של עז א-דין אל קסאם אף העלה "שיר" בעברית ליוטיוב, שהפך בעיני ישראלים רבים לבדיחה, לא רק בגלל העילגות והפאתוס שבו שרים אנשי החמאס שיר מביך בעברית, אלא בעיקר בגלל תפיסת עולם מעוותת של חמושים ששכנעו את עצמם שהם עומדים בראש מעצמה צבאית בעלת עליונות טכנולוגית וצבאית על ישראל.

וכך הם שרו:

"כך תעשה פיגועים, נשרוף מחנות וחיילים...נחתור למגע עם הציונים, נזעזע את ביטחונה של ישראל, נהרוג את כל הציונים. מדינת חולשה ותעתועים, מעמד במלחמה הם לא מחזיקים, כקורי עכביש הם נדמים".

את המונח "קורי עכביש" השאילו פעילי החמאס מנאומו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, שבמהלך חגיגות הניצחון של חיזבאללה לאחר נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 אמר: "יש לה (לישראל) נשק גרעיני והכוח האווירי החזק ביותר באזור, אבל באמת שהיא חלשה יותר מקורי עכביש".

אמנם זהו רק "שיר" שחמאס הפיק, והוא מלווה במוזיקה דרמטית ובצילומים של ייצור ושיגור רקטות, אך הוא ממחיש את הפער העצום בין תפיסת המציאות של הזרוע הצבאית של חמאס, שהובילה את עזה שוב להרפתקה טרגית, לבין אחריתה של ההרפתקה הזאת – הרס עצום, חורבן וסבל גדול לתושבי הרצועה.

כעיתונאי שסיקר את רצועת עזה עבור רשתות טלוויזיה בישראל, פגשתי אין ספור פעמים את מנהיגי חמאס, את אנשי הזרוע הפוליטית המדינית, וכן פעילים חמושים של עז א-דין אל קסאם, רעולי פנים שעטו מסכה על פניהם ושיגרו גם אז איומים מוגזמים. רוב הצעירים שהתגייסו לזרוע הצבאית של חמאס חיו בתנאים קשים בעזה, בעיקר במחנות הפליטים. מגיל צעיר הם ספגו את מסריה ועקרונותיה המיליטנטיים של התנועה האסלאמית, שהכתה שורשים בכל מחנות הפליטים החל מאמצע שנות השמונים.

חמושי עז א-דין אל קסאם של היום הם ילדי האינתיפאדה השנייה. עוד לפני שגויסו או התגייסו לעז א-דין אל קסאם, הם שתו בצמא את מסרי הג'יהאד שהתנועה מפיצה בקרב כל נזקקי עזה המתדפקים על שערי מוסדותיה (מוסדות הדעווה - מוסדות הרווחה של חמאס). ההזנחה הרבה של עזה במהלך השנים שבהן שלטה בה ישראל, סייעו לחמאס לצמוח.

בעבר, מאות אלפי פלסטינים עבדו בישראל, למדו את שפתה, הכירו את תרבותה ואפילו קשרו קשרי חברות וידידות עם מעסיקיהם הישראלים. במהלך האינתיפאדה השנייה ועליית כוחו של חמאס, ניתקו כל הקשרים. הדור המבוגר נשאר חסר תעסוקה ופרנסה והצעירים מצאו תעסוקה ועניין אצל הזרועות הצבאיות של חמאס ושאר הארגונים (הג'יהאד האסלאמי וכן ועדות ההתנגדות העממית). הם, שלא יצאו בחייהם מגבול רצועת עזה ולא ראו את ישראל מעולם, הולעטו בסיפורי הנפלאות של הרקטה הפלסטינית שהתפתחה במחרטות של עזה ומסוגלת לזעזע את ישראל. סיפורי התהילה על חמאס הוטבעו היטב במתגייסים הצעירים, והדוקטרינה שהוחדרה בהם עמוק כל כך העניקה להם את התחושה, או האשליה, שבאמצעות הקסאמים שפותחו ברצועה, ניתן יהיה להביא את הגאולה.

זאת ועוד, שרשרת הקסאם לא רק הבטיחה גדולות ונצורות, אלא גם העניקה גאווה לאומית. בכל זאת, מדובר ברקטה שפיתוחה החל בעזה בתחילת האינתיפאדה השנייה, והפכה לפרויקט לאומי שהשתכלל עם השנים והציב אתגר גדול לישראל. בעזה אין הרבה דברים שניתן להתהדר בהם, אך הקסאמים, הגראדים וחפירת המנהרות התת קרקעיות, הפכו לסמלים לאומיים שהביאו גאווה למבצעיהם ובמקרים רבים גם לתושבי הרצועה. פרויקט לאומי הוא תמיד פרויקט בונה, אבל במקרה של חמאס הוא הביא לאוכלוסייתה מעט גאווה והרבה הרס וחורבן.

לאחר מבצע "עמוד ענן" (נובמבר 2012), כשההרס בעזה מהפצצות חיל האוויר היה אדיר, שוחחתי בטלפון עם הד"ר מחמוד א-זהאר, ממנהיגיה הבכירים של התנועה. הוא התרברב על יכולות הרקטות שבידי חמאס. בלגלוג, ובטון מחויך מלא סיפוק עצמי, שאל אותי: "נו האמנתם שנגיע עד תל אביב? איך הרגשתם כשייללו הצופרים?"

אבל בהשוואה לזרוע הצבאית של חמאס, גם הד"ר א-זהאר, איסמעיל הנייה ומנהיגי הזרוע המדינית האחרים של התנועה, אינם שוגים יותר מדי באשליות. אפילו אם לעתים הם מפריזים ביכולות הצבאיות של חמאס, תפיסת המציאות ומאזן הכוחות בין עזה לישראל ברורים להם. רובם עברו את גילאי החמישים והשישים, היכרותם עם ישראל עוד מהימים של השלטון הצבאי ברצועה מורכבת ורחבה, מהמעצרים התכופים ועד הגירוש ללבנון בתחילת שנות התשעים.

הזרוע המדינית של חמאס פעלה במשך שנים ליצור מאזן אימה עם ישראל, אבל באופן שלא יגרום לישראלים לצאת למלחמת חורמה בהם. "האלימות המבוקרת", היוותה מעין נוסחה שבה תמך מייסד התנועה, השייח' אחמד יאסין. בבסיסה של הנוסחה היה הרעיון לקדם את הג'יהאד נגד ישראל, אך במקביל להעניק למוסדות הדעווה מרחב פעולה ואפשרות להתקיים.

הזרוע הצבאית התעלמה מתפיסת "האלימות המבוקרת". אנשיה התלהבו מכך שעזה הפכה "ליצרנית נשק", ושירי הלל הורעפו על הקסאם והגראד. פעילי חמאס שכחו שמעבר למחסום ארז יש מדינה עם צבא גדול יותר, משוכלל יותר, ובעל יכולות שאינן בנות השוואה.

אחרי יותר ממאתיים הרוגים והרס אדיר ברצועה, התברר שמה שרואים משם, לא רואים מכאן. ישראל, בניגוד למה ששרים פעילי התנועה, אינה חלשה כקורי עכביש.