אב שכול: "אנחנו מגדלים את הדור הבא של החמאסניקים"

שקט בביתו של בן כפיר בצפון אשקלון. הוא ניצב בשורת הבתים הראשונה מול החוף, ומרפסת העץ שלו צופה לים התיכון. "חכה שתהיה אזעקה ואתה תתחיל לרוץ", הוא אומר, ומספר שהבית נמצא במרכזו של משולש פגיעות רקטות: "מצפון נפלו חתיכות של כיפת ברזל על גדר של בית והרסו אותה. מדרום נפל טיל והרס גינה וקיר של בית. רקטה ממזרח פגעה בסופרמרקט. אני יושב על המרפסת וסופר את הטילים לאשדוד. לפעמים הם כל כך קרובים שאפשר לקרוא את המספר שלהם". הוא מספר את זה ברוגע, אבל הוא האחרון שמקבל את איום הרקטות מרצועת עזה כגזירה. הוא מסרב לשבת חסר אונים.

כפיר כבר ספג מכה איומה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. מחבל מתאבד של חמאס רצח את בתו יעל בפיגוע סמוך לבסיס צריפין ב-2003. כאב שכול שגר כעת 16 ק"מ מהרצועה, בעיר מוכת רקטות שיורה חמאס, הוא עלה במוצאי שבת (26 ביולי) על הבמה בעצרת בכיכר רבין ואמר: "ראש הממשלה שלנו לא מחמיץ הזדמנות לומר מול כל מיקרופון שיש למוטט את תשתיות הטרור, ואני מסכים איתו בהחלט. אלא שאני מאמין שתשתיות הטרור זה לא החמאס. תשתיות הטרור הן העוני, הבערות, הייאוש, חוסר התקווה וחוסר הביטחון הבסיסי. אלו לא דברים שצה"ל אמור לטפל בהם, וכמו שאומרת נכדתי בת השמונה: 'לא מכבים אש באש'".

הוא מדבר בגעגוע קורע לב על בתו יעל, שנרצחה כשכל עתידה היה עוד לפניה. הוא מתאר כיצד חשב לרצוח פועלים פלסטינים באתר בנייה סמוך כנקמה, אך הבין שמעגל האלימות אינו התשובה. החיפוש אחר פתרון אחר הוביל את כפיר לפורום המשפחות השכולות - ארגון של 600 משפחות פלסטיניות ויהודיות, שכולן איבדו קרוב משפחה מדרגה ראשונה בשל הסכסוך. "המפגש עם הקבוצה הזו נתן טעם לחיי, והעבודה המשותפת עמם היא מה שגורם לי לצאת כל בוקר מהמיטה. יש לנו מטרה אחת - למנוע שכול נוסף בשני הצדדים".

אל-מוניטור: אתם לא מיואשים?

כפיר: לא. מי שלמד היסטוריה יודע שצרפת וגרמניה שחטו אחת את השנייה מסוף המאה ה-13 ועד סוף מלחמת העולם השנייה, והיום אלה שני עמודי התווך של האיחוד האירופאי. כולנו קראנו על אירלנד, דרום אפריקה - סכסוכים של מאות שנים, שבסופו של דבר קמה מנהיגות שמצליחה לפתור אותם. אם אין לך תקווה שגם כאן יקרה אותו דבר, ולנצח נאכל חרב, אז אתה צריך לדאוג לשני דברים: שיהיה מספיק מקום בבתי הקברות לכל אלה שנקבור בעתיד, ולמצוא איזה חבל לתלות את עצמך, אם אתה עד כדי כך מיואש. בין הירדן לים חיים שני עמים, ואף אחד לא יוותר. לא נשאיר את המפתחות וניסע לניו יורק, ובאותה מידה הפלסטינים לא ייקחו את המזוודה וייסעו. אנו חולקים את אותה אדמה ואת מה שיש מתחתיה, הקברים של הילדים שלנו.

אל-מוניטור: בפורום המשפחות השכולות אין משפחות של מחבלים.

כפיר: נכון, אבל יש הרבה חברים בפורום שישבו בבית סוהר, ולא כי הם חילקו פרחים. הם היו חברים בארגוני טרור, זרקו אבנים, בקבוקי תבערה, השתתפו בהפגנות, והשתמשו באש חיה - ואז הגיעו למסקנה שלא זו הדרך. שזה שימשיכו לירות בנו ולהרוג בנו לא יפתור שום דבר. ניצב מולם צבא הגנה לישראל, שאני גאה בו, שהוא אחד החזקים בעולם. בכוח לא יגרשו אותנו מכאן. בכוח לא ישיגו שום דבר. שום סכסוך בהיסטוריה, אולי מלבד מלחמת העולם השנייה, לא הסתיים בכוח. תמיד הסתיים בהידברות, בדו-שיח. יש כמיליון ושבע מאות אלף איש בעזה, מתוכם רק כמה עשרות אלפים אנשי חמאס, והשאר אזרחים כמונו שרוצים להתפרנס ולהזדקן בשלווה.

אל-מוניטור: הרבה ישראלים חשים שאוכלוסיית עזה כולה מורכבת מטרוריסטים.

כפיר: איזה שטויות. אולי חבריי בפורום לא ישמחו לשמוע, אבל אני יושב כאן, במשולש שתיארתי קודם, ומכל עבר יורים עליי ורוצים להרוג אותי, ואין לי ספק שמי שרוצה להרוג אותי הוא בר מוות. אין לי רחמים על מי שרוצה להרוג אותי. אבל איפה ההנהגה שלנו שתדבר עם אלו בצד השני שלא רוצים להרוג אותי? יש להם המון אנשים שיש להם מטרה משותפת - לי ולנתניהו ולהם, לחיות בשלום.

אל-מוניטור: נתניהו רוצה שלום?

כפיר: אני לא יודע. הוא הכריז "שתי מדינות לשני עמים", ובפועל הוא עושה הכל בשביל להכשיל את זה. לפי הפעולות שלו זה לא נראה ככה. אני גם לא תולה תקוות בנתניהו. השלום יגיע ביום שבו בשני הצדדים, בו בזמן, יהיו מנהיגים חזקים מאוד, שאחרי שיישבו בשולחן כדי לדבר ולוותר, יחתמו על הסכם שלום. כל אחד מהם צריך להיות מספיק חזק בשביל לכפות את הסכם השלום הזה על אלו מבני עמו שלו שלא רוצים שלום. כרגע זה לא יקרה, כי גם אבו מאזן וגם נתניהו הם מנהיגים חלשים. אף פעם לא שמעתי שאומרים שהקבינט מתכנס כדי לדון איך אנו רואים את המזרח התיכון בעוד חמישים שנה ואיך אנחנו פועלים היום כדי להגיע לשם. המשפט שאני שומע בכל פעם הוא "הקבינט יתכנס לדון בדרכי תגובה". עשו לנו משהו? אז עכשיו נחזיר. זו לא מנהיגות. מנהיגות חושבת קדימה, לא אחורה.

אל-מוניטור: אולי מול חולשת המנהיגות, נכון לרגע זה, מערכה צבאית היא הדבר הנכון.

כפיר: בנאום שלי לא אמרתי מילה אחת על הפסקת המלחמה. עניין המנהרות הוא מטריף. הוא לא הגיוני. אין לי ספק שצריך להרוס אותן. לא אכפת לי משלוש מאות – ארבע מאות לוחמי חמאס שנהרגו, כי כל מה שהם רצו זה להרוג אותי בצורה הכי פנאטית שאפשר. אבל היו שם עוד מאות אנשים שנהרגו, ואני ממש מרחם עליהם. ואני גם יודע שהם יטפחו שנאה נגדנו. במו ידינו אנחנו מגדלים את הדור הבא של החמאסניקים.

אל-מוניטור: הדעות שלך יכעיסו גם את הימין וגם את השמאל בישראל.

כפיר: כועסים עליי, בוודאי. הפורום מקיים כבר עשרים יום אוהל הידברות בכיכר הסינמטק, וביום שלישי האחרון נסעתי לשם ונעמד מולי גורילה כזה ואומר לי: "שתקבל סרטן בראש, שייפול לך טיל על הראש". אמרתי  לו: "כבר נפל לי טיל על הראש, ב-2003. מי אתה שתסתום לי את הפה?" גם בשמאל כועסים, כשאני אומר "הבא להורגך השכם להורגו". אני לא מוכן לשבת כברווז במטווח על המרפסת ולחכות שיהרגו אותי.

אל-מוניטור: הטרגדיה שעברת והעובדה שאתה חי באשקלון נותנות לך מעין "תעודת יושר" מול הישראלים, שמגבירה את זכותך להביע את העמדות האלה?

כפיר: אני בטוח שיש כאלה שחושבים שאני לא יודע מהחיים שלי. אבל בחברה הישראלית, וגם בפלסטינית, יש יראת כבוד כלפי משפחות שכולות. נותנים להן ריספקט. ישנם הרבה אנשים בכל רחבי הארץ שבטוחים שלא רק איבדתי את הבת שלי - אלא גם את שפיות דעתי. לא אומרים לי את זה ישירות, אבל לא מבינים איך בנאדם שאיבד את בתו בידי פלסטיני מסוגל לדבר עם פלסטיני. אז אם אני יכול לשבת עם אם שכולה פלסטינית ולדבר, כל אחד יכול. זה שאתם מפחדים, ולא מכירים בעובדה שבצד השני הם גם בני אדם, זה משהו אחר. אבל זו בעיה שלכם, לא שלי.

אל-מוניטור: אתה משוכנע שיש פרטנר לשיחות?

כפיר: אני פעיל ב"בדרך להחלמה", עמותה שמארגנת מתנדבים שיסיעו פלסטינים ממחסום ארז לבתי החולים בישראל. בנסיעה אני מדבר איתם, ואני אומר לך שהם רוצים שלום, ורבים מהם פשוט מפחדים לדבר. בקמפיין גדול אחר, שעשינו במסגרת הפורום, פרסמנו בישראל ובפלסטין מספר טלפון שאיפשר לישראלים ולפלסטינים לשוחח. בשנתיים שהקמפיין הזה היה באוויר היו מיליון ושמונה מאות אלף שיחות. אנשים מתים לדבר, אין להם אמצעים. כל הפרויקטים שלנו נועדו לתת אפשרות לשני הצדדים להיפגש ולדבר, כי ברגע שאתה מדבר, אתה לומד להכיר את הצד השני ופחות מפחד ממנו. המטרה היא להגיע למסה של פיוס שהמנהיגים לא יוכלו להתעלם ממנה.

אל-מוניטור: אתה מרצה בתיכונים. מה התחושה שלך לגבי היחס של בני הנוער בישראל למצב?

כפיר: כשאני בא לכיתות, אני מגיע עם עוד פעיל פלסטיני בפורום. מתברר שעבור 99 אחוז מהכיתה זו פעם ראשונה שהם ראו פלסטיני שלא בטלוויזיה. פתאום הם תופסים שהפלסטיני הוא בן אדם. הם המומים. ואחרי זה שואלים אותי: "אז מה, לא ללכת לצבא?", ואני עונה, "השתגעתם? אנחנו חייבים צבא חזק. ישחטו את כולנו אם לא. אבל כשאתם הולכים ועומדים במחסום, תביאו את הבן אדם שאתם". כי כשאתה מעמיד אדם במחסום ארבע שעות בשמש בלי סיבה, אתה יוצר שונא לישראל. וכשאתה מפשיט סבא בפומבי והנכד עומד לידו ורואה איך מעליבים את סבא, אתה מגדל מחבל בפוטנציה. אתה חייל - אבל אתה גם בן אדם.

אל-מוניטור: והם מקשיבים?

כפיר: ודאי. לא כולם. אבל לפני כמה זמן נכנסתי לתחנת דלק, והבחור שממלא לי דלק אמר שאני מוכר לו. מתברר שהעברתי הרצאה בבית הספר שלו לפני שש שנים. שאלתי אותו: "ומה עשית עם מה ששמעת?", והוא ענה: "סחבתי את ההרצאה על הגב שלוש שנים ביחד איתי". באותו רגע אני הרגשתי שלמרות שאני מתנדב - קיבלתי משכורת מלאה.