איך למנוע את החטיפה הבאה

כמעט חודשיים חלפו מאז החלה שביתת הרעב של האסירים המינהליים [24 באפריל]. חלק ניכר משובתי הרעב הפלסטינים נמצאים כבר שנים מאחורי סורג ובריח מבלי שאיש הודיע להם במה הם מואשמים ומבלי שהועמדו לדין. שביתת רעב היא צעד קיצוני, אך נחשב ברוב העולם המערבי לאמצעי לגיטימי במאבק לא אלים. שום גורם ישראלי לא אותת על נכונות לשאת ולתת עם השובתים או למצער להציע מחוות להרגעת הרוחות, כפי שקרה לא פעם בעבר. הדיון הצטמצם לדלת אמות של התחום המבצעי-המעשי: מצד אחד השב"כ דוחף לזרז את החקיקה שתתיר הזנה בכפייה כדי למנוע את מותם של שובתים - דבר שעלול להצית את אש האינתיפאדה השלישית. מהצד האחר עומד הצבא, שמתנגד להזנה בכפייה וטוען כי בכוחו להכיל "התקוממויות מקומיות" כתוצאה ממותו של עציר.

נראה כי אין זה סתם צירוף מקרים שהחטיפה יוצאת הדופן של שני הנערים והצעיר הישראלי (12 ביוני) התרחשה דווקא בעיצומה של שביתת הרעב ובאזור חברון; כ-90 מתוך כ-120 האסירים השובתים הם תושבי העיר חברון וסביבתה. פלסטינים רבים מכנים את השביתה הנוכחית "שביתת החברונים".  זאת אף זאת, שני הנערים החטופים, נפתלי פרנק וגיל-עד שער, לומדים בישיבת "מקור חיים" השוכנת בהתנחלות הסמוכה כפר עציון, היישוב הראשון שהוקם בגדה המערבית אחרי מלחמת ששת הימים. מנהיג מפלגת הבית היהודי, השר נפתלי בנט, הצהיר באחרונה כי הוא נחוש בדעתו לקדם תוכנית להחלת הריבונות הישראלית באזור הזה.

בד בבד עם ההחלטה לזרז את הליכי החקיקה שיאפשרו הזנה בכפייה ועם הצהרת הסיפוח של בנט, יזמו חברי כנסת מהימין חוק לאיסור שחרורם של מחבלים כחלק מעסקה עם הצד הפלסטיני, או כמחווה של פיוס. כל היוזמות האלה משחקות לידי גורמים קיצוניים בשטחים, שמתנגדים לאסטרטגיית האי-אלימות של הרשות. בית המחוקקים הישראלי מלמד את הציבור הפלסטיני כי מדיניות ההבלגה וההידברות של הפתח אינה מקדמת את שחרורו מהכיבוש ואף לא את שחרורם של עצירים שלא הורשעו מעולם. לעומת זאת, פיגועי טרור של החמאס שחררו את עזה מהכיבוש הישראלי וחטיפתו של גלעד שליט החזירה לבתיהם מאות רוצחים שנשפטו למאסר עולם.

ביום חמישי, שעות ספורות לפני חטיפת שלושת הצעירים, סגרו רוב מוחלט של החנויות ובתי המסחר בירושלים המזרחית את דלתותיהן. עיתונאי פלסטיני אמר לי כי מאז תום האינתיפאדה הראשונה לא זכורה בעיר שביתה בהיקף כזה. משום מה העיתונות הישראלית התעלמה מהאירוע החריג. למחרת התנגשו כוחות משטרה עם צעירים שיצאו ממסגד אל-אקצה בתום תפילת יום השישי. על פי דיווחים פלסטינים 28 בני אדם נפצעו ושמונה נעצרו. בשעות אחרי הצהריים של אותו היום קרא אתרה הרשמי של תנועת החמאס, המופעל בעזה, לפתיחתה של אינתיפאדה שלישית בגדה המערבית. על אירועים מבשרי אלימות אלה כבר מיהרה לדווח העיתונות הישראלית. 

הודעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי "ישראל רואה ברשות הפלסטינית אחראית לשלומם של הנעדרים", נפלה אף היא כפרי בשל לידי חמאס. הטלת האחריות לביטחונם של ישראלים בשטחים שאין לאנשיה דריסת רגל בהם, מציגה את הרשות הפלסטינית כשק החבטות של ישראל. נתניהו אינו מסתפק בכך שבשנים האחרונות החזירו שוטרים פלסטינים עשרות אזרחים ישראלים שנכנסו בטעות לשטחי אי - הוא דורש מהפלסטינים להגן על מתנחלים שהחוק הבינלאומי רואה בהם פולשים הפוגעים בזכויות התושבים המקומיים. ההסתה נגד הרשות, כמו הפגיעה בנתינים הפלסטינים הנמצאים בשליטתה של ישראל, חושפות את חולשתו של אבו מאזן ומחנה השלום הפלסטיני המצומק. הטלת האשמה על אבו מאזן היא דוגמה נוספת לתופעה שד"ר אפרים סנה הגדיר בראיון למזל מועלם, תעמולה ושטיפת המוח בסגנון של יוזף גבלס, התועמלן הנאצי, שגרס כי "שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך בדעת הבריות לאמת".

קודם שהוא מבאיש את שמו של אבו מאזן, נתניהו צריך ליטול קורה ענקית מבין עיניו.  קצרה היריעה מלמנות את מאות המקרים שבהם כוחות הביטחון המיומנים העומדים לרשות ישראל כשלו מול הרף שאותו מציב נתניהו בפני כוחות הביטחון של הרשות. מחלקת המדינה האמריקאית מנתה 399 פשעי שנאה שבוצעו על-ידי אזרחים ישראלים ב-2013. רובם המכריע של הפשעים הללו לא פוענחו. ממשלת ישראל וגורמי הביטחון שלה לא לקחו מעולם את האחריות על ירי של מתנחלים לעבר פלסטינים, על שריפת מסגדים, על עקירת עצי זית ועל פלישה לאדמות פרטיות. אלה תמיד "מעשים חריגים" שנעשים בידי "עשבים שוטים".

כמובן שאין בכל זה כדי להצדיק את חטיפתם של נערים לא חמושים. בניגוד לשביתת רעב ואמצעים לא אלימים אחרים, זוהי פעולת טרור חמורה. גילויי השמחה וחלוקת הממתקים ביישובים הפלסטיניים לציון "מעשה הגבורה" הם טמטום.

החטופים מגוש עציון, כמו הנער הלא חמוש מביתוניא שנהרג מאש חיה של חייל ישראלי, הם קורבנות של מנהיגים חסרי אונים. יש לייחל לכך שהחטופים ישובו לביתם בריאים ושלמים. כדי למנוע את החטיפה הבאה ולעצור את ההידרדרות לאינתיפאדה הבאה, על ישראל לנהוג באחריות ולגבור על יצר ההסתה והנקמה. זו השעה לבחון מחדש את מדיניות המאסר הממושך ללא משפט, ולהסיר משולחן הכנסת חוקים שנועדו לדכא התנגדות עממית ויעודדו התקוממות אלימה. כל אלה צעדים הכרחיים - אך בשום אופן לא מספיקים. רק הסכם שלום המבוסס על פתרון שתי מדינות חופשיות יכול למנוע את הטרגדיות הבאות.