דילוג לתוכן העיקרי

66 שנות עצמאות: חגיגה חמוצה

בישראל 2014 פחות אנשים מזדהים עם המדינה שלהם: הדת משתלטת על הרוח החילונית, המשיחיות גוברת על החתירה לשלום, הצניעות מפסידה לתיאבון החזירי והלכידות החברתית נכנעת לקפיטליזם הדורסני. לא על זה חלמו המייסדים.
An ultra Orthodox Jewish man dances with a flag during celebrations for Israel's 63nd Independence Day celebrations in Tel Aviv May 10, 2011. REUTERS/Baz Ratner (ISRAEL - Tags: ANNIVERSARY MILITARY) - RTR2M7S6

ישראל חגגה ביום שלישי [6 במאי] 66 שנות עצמאות. מסביבה, ייהום הסער. המזרח התיכון בוער כמעט כולו. אויביה של המדינה היהודית מתפרקים, שוחטים זה את זה, עסוקים בבעיות פנימיות או מותשים. ביטחונית, מעולם לא היה מצבה טוב יותר. העליונות הצבאית, הכלכלית, הטכנולוגית והמדעית של ישראל על סביבתה בולטת היום יותר מאי פעם. על פניו זה אמור היה להיות יום עצמאות נינוח ושמח, התגשמות מוחלטת וניצחון מושלם של החלום הציוני. אבל המציאות, משום מה, אינה משתפת פעולה עם ההנחה הזו.

הילדים שמוכרים דגלוני ישראל להצמדה על חלונות המכוניות בצמתים, היו השנה כמעט מחוסרי עבודה. בחלקים מהתקשורת העצמאית הנחלשת, התנהל ויכוח מדוע פחות ופחות אנשים מזדהים עם ערכי המדינה ויעדיה.

עוזי ברעם, לשעבר מזכ"ל מפלגת העבודה ושר בממשלות ישראל, ציוני גאה, כתב ערב החג מאמר בעיתון הארץ המסביר מדוע הוא לא תולה השנה את דגל ישראל. משהו חמוץ היה באוויר בחג העצמאות הזה. ישראל אמורה הייתה להגיע לגיל ולמצב בהם היא יכולה להירגע רגע, לנשום לרווחה, לנסות ליהנות מהחיים. במקום זה, גובר אי השקט הפנימי. הפערים מתרחבים, השבטים המרכיבים את החברה הישראלית מתרחקים זה מזה. השלם הישראלי, שהיה תמיד גדול מסך חלקיו, מצטמק ומאיים להפוך לקטן מהם.

הסיבה העיקרית לתופעה המדאיגה הזו היא שישראל מאבדת כיוון. או, יותר נכון, משנה כיוון. ישראל 2014 נמצאת במקום שונה מהמקום עליו חלמו מייסדיה. לפעמים נדמה שהשינוי מזערי. בסך הכל, המדינה קיימת (כנגד כל הסיכויים), משגשגת, מצליחה. אבל תהליך השינוי, שהיה בלתי מורגש לפני עשור או שניים, הפך עובדה מוגמרת. גם טעות של שברי מעלות באזימוט ההתקדמות מביאה אותך, בסופו של דבר, למקום אחר לגמרי מזה אליו שאפת להגיע. ישראל פושטת ולובשת צורה. ה"ישראליות" ממשיכה להילחם על מעמד הבכורה שלה, אבל הולכת ונכנעת ל"יהדות". הפרגמטיות והגמישות, החתירה להרמוניה אזורית ולשלום, הולכים ומאבדים את הקרב מול המשיחיות. הצניעות מפסידה לתיאבון החזירי. הלכידות החברתית והערבות ההדדית מתקפלים מול הקפיטליזם הדורסני. הפערים החברתיים מתרחבים במהירות. המציאותיות כורעת וניגפת בפני הפנטזיות והשאיפות המוגזמות. במצב הדברים, פחות אנשים מזדהים עם המדינה שלהם. ולא כולם שמחים.

לאורך ההיסטוריה מעולם לא ננטשה הארץ והתרוקנה מיהודים. עשרות אלפי יהודים התגוררו בשטחי ישראל לאורך השנים, בעיקר בירושלים, צפת, חברון וטבריה. "היישוב הישן", כך נקראו אז היהודים שחיו בפלשתינה. היישוב התקיים על פי מיטב המסורת: חברה תורנית, כמעט לא יצרנית, שהייתה סמוכה לשולחנם של נדבנים והתפרנסה בעיקר מ"כספי חלוקה" של פילנתרופים יהודים עשירים שחולקו בין הקהילות השונות. זו הייתה חברה יהודית תורנית, סוג של שחזור של הקהילה היהודית והעיירה היהודית מרחבי הגולה, יהודים שהתמקדו בלימוד תורה, חיו בגטאות סגורים, מוקפים אוכלוסיה עוינת, נטולי שאיפות לאומיות או אופק עצמאי.

ואז פרצה הציונות. העלייה הראשונה של ציונים ארצה החלה ב-1881. מאז, ולאורך העשורים הראשונים של המאה העשרים, הלכו וגאו גלי העלייה הזו ארצה, והוקם בה "היישוב החדש"; בעיקר ביפו, ואחר כך בתל אביב [1909], העיר העברית הראשונה, בחיפה, ובשאר חלקי הארץ. היו אלה יהודים אחרים לגמרי. היו להם שתי שאיפות מרכזיות: הראשונה, להקים מדינה עצמאית ולייסד בית לאומי בארץ ישראל. השנייה, לנפץ את חומות הגטו והבדלנות, להיות עם נורמלי, להתנתק מכבלי הדת העתיקים, לפשוט את החליפות השחורות וכובעי הפרווה המוזרים, להקים חברה חדשה, צעירה, תוססת, יצרנית. חלוצי כל העליות ומקימי המדינה הציונית היו חילונים, פרגמטים, שסלדו מתופעת "העיירה היהודית", שמאסו באורח החיים הגלותי, שרצו להקים מדינה נורמלית, רגילה, להיות "ככל העמים".

מגילת העצמאות, עליה חתמו מייסדי המדינה בה' באייר תש"ח [14 במאי 1948], מיד לאחר שדוד בן גוריון הכריז על עצמאותה, הגדירה את ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", בלי להעדיף את הדמוקרטיה על היהדות, או להיפך. בשטח, העקרונות היו ברורים. היהדות לא תפסה חלק מרכזי בהווייתה של מדינת ישראל. בשנות המאבק נגד השלטון הבריטי, הקריאה העיקרית בהפגנות של היישוב בארץ הייתה "עלייה חופשית, מדינה עברית". מונחי היהדות לא הוזכרו שם ולא היו ממניעי הציונות החדשה. החלוצים הקימו קיבוצים, בהם הדת נדחקה למקום שולי.

בביוגרפיה המרתקת שפרסם לאחרונה אורי אבנרי, אחד העיתונאים והפוליטיקאים הישראלים המרתקים והאמיצים ביותר, שליווה את הקמת המדינה והפך למטיף השלום המרכזי, מתואר התהליך הזה לאורך פרקים רבים. לא רק שמקימי הציונות והמדינה התעלמו מהדת ו"לא ספרו אותה", היו ביניהם גם כאלה שראו בעצמם "כנענים", וקשרו את גורלם בגורל המקום הזה בעיקר בזכות הטריטוריה והגיאוגרפיה, ולא בזיקה לדת.

בעשורים האחרונים, כל זה משתנה. ישראל הופכת דתית יותר, קיצונית יותר. גל גדול של חזרה בתשובה שוטף את עריה. המפה הדמוגרפית משתנה במהירות. ישראל היא עדיין מדינה חילונית, אבל הרוב החילוני מצטמק במהירות מסחררת. כבר היום, גילאי 6 (כיתות א') בישראל מחולקים ביחס של כמעט 1 ל-1 בין הילדים ה"ציונים", לאלה שאינם מוגדרים ציונים (חרדים או ערבים-ישראלים). במקביל, צומחת תופעת הציונות הדתית ומקצינה ימינה במהירות. מפד"ל ההיסטורית, מפלגת הציונות הדתית המסורתית, הייתה במקור מפלגה מתונה, רגועה, שלא הובילה את הימין וזרמה עם רעיונות המשא ומתן והדו-קיום בשלום עם הערבים. "הבית היהודי", שירשה את המפד"ל וגרפה בבחירות האחרונות 12 מנדטים, היא סמן ימני קיצוני ששולל משא ומתן עם הפלסטינים, מתנכר לפתרון שתי המדינות ומטיף בגלוי לסיפוח חלק ניכר משטחי יהודה ושומרון לישראל.

לתופעות הללו השלכות גם על חיי היומיום. הדת הולכת ומשתלטת על השיח הציבורי. זה עדיין רחוק ממה שארדואן עושה בטורקיה, אבל זה בהחלט בדרך לשם. למרות שממשלת נתניהו הנוכחית אינה כוללת מפלגות חרדיות, בעיקר בזכותו של יאיר לפיד האנטי-חרדי, הדומיננטיות של הדת בחיים הישראלים הולכת וגוברת. ערים ושכונות נכבשות בקצב מהיר בידי אוכלוסיה חרדית, הנהנית מריבוי טבעי גבוה, מהגבוהים בעולם. המרחב הציבורי מתחיל להשתנות אף הוא. לא מזמן, בחג הפסח, דיווחו גולשים בפייסבוק שביקשו לבקר יולדת בבית חולים, שהשומר בכניסה דרש מהם לבדוק את חבילת השוקולד שהביאו כמתנה, כדי לוודא שאינה מכילה חמץ והיא כשרה לפסח. מספרן של המסעדות הכשרות עולה בהתמדה, בעוד המסעדות הלא כשרות מתמעטות.

רבנים וכוהני דת משפיעים היום על צה"ל יותר מאי פעם. רבנים צבאיים קוראים באזני החיילים דרשות ותפילות מיוחדות בטרם יציאה לקרב (תופעה שדווחה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" [2008/09]. יותר ויותר חיילים יוצאים מאירועים ציבוריים כשנשמעת "שירת נשים", המותרת על פי ההלכה אך מפרשיה החרדים אוסרים על שמיעתה. הרוח החילונית החופשית, הליברליזם המתירני, כל אלה נמצאים במגננה. הם לא הובסו עדיין וטרם איבדו את הבכורה, אבל בפעם הראשונה הם נתקלים ביריב קשוח, מתעצם ולא מתפשר.

אם נחבר לכל זה את העובדה שאין תהליך שלום אמיתי, וישראלים רבים מבינים שממשלתם אינה שוחרת שלום באמת, נקבל את מה שאנחנו מקבלים ביום העצמאות ה-66 של מדינת ישראל. חגיגה חמוצה, מהולה בדאגה. זו אינה ישראל של פעם. זוהי ישראל אחרת.

המאמר הזה אינו רקוויאם למדינת ישראל. כל אלה שקוראים אותו עכשיו ומחככים ידיים בהנאה ותקווה, מוזמנים להירגע. ישראל ממשיכה להיות סיפור הצלחה עילאי, בעיקר על רקע מה שמתרחש סביבה. הקמתה ושגשוגה של מדינת ישראל, בלב איזור עוין ורווי אויבים, היא לא פחות מנס חד פעמי. היישוב מנה 600 אלף איש בפרוץ מלחמת העצמאות ב-1948, התמודד מול חמש מדינות ערב ומול האוכלוסייה הערבית, והביס את כולם. במלחמה הזו איבד היישוב אחוז אחד (1%) מתושביו, שנפלו במערכה הכבדה. זה דומה לשלושה מיליון הרוגים במלחמת העצמאות האמריקאית, במושגים של היום.

מיד לאחר המלחמה, קלט היישוב גלי עלייה אדירים הגדולים פי שלוש ממנו עצמו, תוך שנים ספורות. ומתוך כל זה קמה מדינה מרתקת, עם האחוז הגבוה ביותר של זוכי פרס נובל, עם כלכלה יציבה וצומחת, עם מדע מוביל, אימפריית הייטק עולמית, שמשגרת לוויינים לחלל, מחזיקה בצבא המתוחכם והאדיר ביותר בסביבה, מצליחה לפתח בשנים ספורות מערכת שמיירטת טילים קצרי טווח במעופם (היחידה בעולם) ומתפארת בחברה רבגונית ותוססת, תרבות שוקקת, מערכת בריאות מודרנית ואחוז שביעות רצון ואושר בקרב תושביה מוביל בעולם (שזה נס בפני עצמו).

אין עוד מדינה כישראל בעולם. את זה יודעים אויביה ואוהביה. אבל בשמיה של המדינה היהודית מופיעה עננות מדאיגה. התהליכים הפנימיים המתרחשים בה מאיימים על אופיה, על ייחודה, על יכולתה לשמר את נכסיה אלה, שהפכו אותה למה שהיא. מאז ומעולם ידעו הישראלים שתמיד יוכלו לאויבים החיצוניים. האיום האמיתי על ישראל בא מבפנים.

אוהביה של המדינה הציונית, כמוני, מקווים שתימצא בה החיוניות להסדיר את המאבקים הפנימיים האלה, מבלי לאבד את אופיה וזהותה. ושלום על ישראל.