הסיפור של אהוד אולמרט, שהורשע השבוע [31 במארס] בשני אישומי שוחד בבית המשפט המחוזי בתל אביב והפך לראש הממשלה הישראלי המורשע הראשון, הוא טרגדיה אישית, לאומית, פוליטית ומדינית. אולמרט לא אמור היה להיות ראש ממשלה. הוא היה פוליטיקאי מיומן, אך מאוד לא אהוד בציבור הרחב. לו התמודד בכוחות עצמו על תפקיד ראש הממשלה, לא היה לו סיכוי. צירוף מקרים פוליטי, מהסוג שאפשרי רק בפוליטיקה הישראלית הבלתי צפויה, הפך אותו לממלא מקומו של אריאל שרון, שקרס לאחר שבץ מוחי קשה בינואר 2006, ערב הבחירות לכנסת. אולמרט נכנס לנעליו של שרון עמוק בתוך קמפיין הבחירות של "קדימה", מפלגה חדשה שהוקמה על חורבות הליכוד, והצליח איכשהו לזכות ב-29 מנדטים (לעומת 40 פלוס מנדטים שהסקרים העניקו לשרון) ולהרכיב ממשלה.
ממשלתו של אולמרט יצאה לשני מבצעים מלחמתיים אזוריים: מלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, ו"עופרת יצוקה" ברצועת עזה, בסוף 2008. שתי המיני-מלחמות הללו, שהיו שנויות במחלוקת מבחינה מבצעית, שינו את כללי המשחק ועיצבו מחדש את ההרתעה הישראלית בדרום, ובעיקר בצפון, שם הודה חסן נסראללה כי לו היה יודע את עוצמת התגובה הישראלית לאחר חטיפתם של שני החיילים רגב וגולדווסר, היה מוותר על ההרפתקה כולה. במקביל, ניהל אולמרט משאים ומתנים מתקדמים לשלום בשתי חזיתות: מול הנשיא הסורי בשאר אסד, שנחשב אז, עדיין, לשליט כל יכול בארצו, ומול יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.
