דילוג לתוכן העיקרי

יעלון צודק, אבל לא חכם

שר הביטחון מדבר מדם לבו. הנימוקים שלו בסוגיות האיראנית והפלסטינית הגיוניים ומשכנעים. אבל יש בו דחף להוציא את התסכול החוצה וזה עושה נזק למדינה. האמריקאים לא אוהבים שמותחים עליהם ביקורת חריפה בפומבי.
An Israeli Air Force F-15I jet is seen in the background as Israeli Defense Minister Moshe Yaalon (3rd R) speaks to reporters while standing next to Israel's armed forces chief Major-General Benny Gantz (R) and commander of Israel's Air Force Major-General Amir Eshel (4th R) during a presentation at Hatzerim air base in southern Israel April 30, 2013. Israel on Tuesday launched its first targeted attack on a militant in Gaza since a war in November, killing a Palestinian jihadist in an air strike that put f

הדרך בה נפתר הסיבוב הנוכחי במשבר בין שר הביטחון הישראלי לאמריקה, מעידה יותר מכל על המצב: כמו זאטוטים בגן ילדים שלא מדברים אחד עם השני, את הטלפון הנזעם קיבל ראש הממשלה נתניהו, בתפקיד הבייביסיטר. המתלונן היה שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, שלא מדבר ישירות עם יעלון מאז זה צוטט מגדיר אותו "משיחי ואובססיבי". בעקבות התלונה הנזעמת, זימן נתניהו את הילד הסורר, יעלון, לשיחת נזיפה או הבהרה. בעקבות השיחה הזו, הרים יעלון טלפון לוושינגטון, שם מצא מקלט בדמות מקבילו האמריקאי, צ'אק הייגל. בין יעלון והייגל יחסים לא רעים, בטח כשמשווים אותם ליחסים בין יעלון לקרי, למשל. השיחה בין השניים הייתה סבירה, יעלון הבהיר את דבריו, הייגל סיכם ואמר שאכן "חלק מהדברים שיוחסו לו הוצאו מהקשרם". לנו רק נותר לתהות מה עם החלק הנוסף, והם נפרדו כידידים והתפזרו, כל אחד לפינתו, עד הסיבוב הבא.

עד לא מזמן, שמענו את יעלון רק בדלתיים סגורות. בשיחות עומק, בדיונים פנימיים, בסקירות רקע. כל מי שהיה אצל יעלון, והייתי אצלו כמה פעמים מאז נכנס לתפקידו, שמע את הדברים המפורשים, המנומקים והכואבים שהוא אומר לגבי הממשל האמריקאי ומדיניות ה"שקיעה" או "נסיגה" שהוא מוביל ברחבי תבל. הבעיה של יעלון היא, שקשה לו להחזיק דברים בבטן. היא מתנפחת ומתנפחת, עד שמתפוצצת.

שיחת הרקע עם עיתונאי שיצאה לאור הייתה תקלה השייכת לעולם האתיקה העיתונאית, אבל יעלון לא יכול לבוא בטענות לאיש, מכיוון שהוא פיזר את תובנותיו אלה בנדיבות יותר מדי פעמים, ביותר מדי פורומים. הנאום שלו השבוע [18 במארס], בפורום סגור באוניברסיטת תל אביב, דלף במהירות (לעיתון הארץ) והתפשט כדליקה בשדה קוצים. בעקבותיו, הגיעה תגובה אמריקאית מאוד לא אופיינית, מפיו של פקיד ממשל אנונימי אבל עצבני, שהבהיר ליעלון שמי שזורע רוח, יקצור סופה.

הבעיה עם יעלון היא, שהמצגת שלו הגיונית, מנומקת ומשכנעת. הוא מדבר מדם לבו. יעלון היה קיבוצניק, איש תנועת העבודה, המוגדרת כמפלגת שמאל בישראל. כראש אמ"ן הוא תמך בהסכם אוסלו. אחר כך התפכח ועבר תהליך מהיר ונמרץ של פנייה חדה ימינה. בכלל, התפקיד של ראש אמ"ן גורם ללא מעט ישראלים להתפכח מאשליות השלום עם הפלסטינים וחלום שתי המדינות החיות בשלום זו לצד זו ומשגשגות בנחת. ראש המודיעין הצבאי הישראלי קורא, שומע וצופה כל בוקר במידע רגיש, המהווה ניתוח של צפונות לבם של הפלסטינים. יעלון הגיע לתובנה ברורה שאין לישראל פרטנר.

בראיון שנתן במוצאי שבת האחרונה [15 במארס] לערוץ 2, הוא הכריז במפורש שאבו מאזן אינו פרטנר. הראיון הזה בא בעיצומה של התקופה הרגישה ביותר לעתיד המאמץ של ג'ון קרי, ונשפכה על הראש האמריקאי כדלי של מי קרח בסיביר. לדעתי, האמירה הזו של יעלון, שלושה ימים לפני דבריו בעניין המדיניות האמריקאית, היא שהוציאה את האמריקאים משלוותם. התגובה הקשה באה בשיהוי, בהמשך השבוע, כשהוא הרים לקרי להנחתה עם נאום הטפת המוסר שלו באוניברסיטה.

המציאות בשטח והעובדות סביב העולם מאשרות את כל מה שיעלון אומר. הנה תקציר תורתו: בכל פורום בינלאומי אליו הוא מגיע, מדברים במסדרונות על "שקיעת המערב" או "הנסיגה האמריקאית הגדולה". ממשל אובמה מפגין חולשה לאורך כל הדרך. העובדה שהוא מודיע מראש שאין בכוונתו להשתמש בכוח הופכת את האיומים לחלולים, וההרתעה האמריקאית מצטמצמת במהירות לאפס. מה שקרה עכשיו באוקראינה, ממחיש יותר מכל את מוצקותה של תורת יעלון: פוטין, שמבין משהו בכוח, לא סופר את אובמה. הוא יודע שהנשיא האמריקאי חלש והוא עושה כרצונו, כמעט מבלי לשלם מחיר משמעותי.

אבל מה שמטריף באמת את יעלון הוא העניין האיראני.

כאן, אומר שר הביטחון, האמריקאים החמיצו החמצה היסטורית של ממש. הסנקציות הביאו את איראן למשא ומתן על הברכיים, למצב שהיא חייבת הסכם בדחיפות. המערב, לעומת זאת, בא במצב אידיאלי. הוא לא חייב הסכם, הכוח לצדו, התנאים לטובתו. במשא ומתן עצמו, אומר יעלון, הכל התהפך. האיראנים התנהגו כאילו הם שווי נפש בנוגע להסדר, והמערב התנהג כאילו הוא חייב הסדר. וכך, במקום לנטרל באמת את תוכנית הגרעין האיראנית, הושג הסכם שמקפיא את המצב הנוכחי ומאפשר לאיראן להמשיך לחתור למעמד של מדינת סף גרעינית. האיראנים, אומר יעלון, היו מוכנים להקריב את הכור הגרעיני באראק, אבל אף אחד לא דרש מהם את זה באמת. בינתיים הסנקציות מתמוטטות, אנשי עסקים ובנקים נוהרים לטהרן, שר החוץ זריף עושה סיבוב ניצחון כמעט בכל הבירות האפשריות, והעסק אבוד. הסכם קבע כבר לא ייצא מזה, מעריך יעלון.

בניגוד לכמה מהפרסומים השבוע, אני לא חושב שיעלון שינה את עמדתו והוא מעכשיו תומך במתקפה צבאית על הגרעין האיראני. יעלון האמין תמיד בגישת ה"אם אין אני לי, מי לי", אבל הוא מודע היטב לעובדה שכל עוד מתקיים משא ומתן בין הצדדים, ישראל לא תוכל לתקוף. המשא ומתן הזה, מעריך יעלון, יתקיים עד תום הנשיאות של אובמה. טהרן וגם וושינגטון לא יאתגרו זו את זו יותר מדי, יאריכו את הדד-ליין מדי פעם ויעבירו את הזמן. אובמה יוכל לפרוש לספריה הנשיאותית שלו ולהגיד שקיים את הבטחתו ואיראן לא הפכה גרעינית "במשמרת שלו", וטהרן תוכל לשמר את יכולותיה לקראת פריצה עתידית.

אסור לטעות: ישראל לא זונחת את האופציה הצבאית. היכולות שנבנו בחיל האוויר ובצה"ל, בעלות של 12 מיליארד שקלים, שרירות וקיימות וישראל ממשיכה לבנות אותן. איש לא צפר צפירת הרגעה, איש לא הפסיק את התקצוב, קיומה של אופציה צבאית ישראלית אמינה על השולחן בעניין האיראני נחשב בישראל לאבן יסוד של האסטרטגיה במאמץ נגד הגרעין האיראני.

הבעיה של ישראל היא, שהאופציה הצבאית הישראלית לא הייתה אמורה לשבת שם לבד על השולחן. היא הייתה אמורה להתגמד מול האופציה צבאית אמריקאית-מערבית, עוצמתית, מאיימת ואמינה בהרבה. הבעיה היא, אומרים בישראל, שאובמה לא מסוגל נפשית להעמיד אופציה כזו, וגם אם הוא מעמיד אותה, איש לא יאמין לו. ע"ע דברי יעלון על החולשה האמריקאית, הנסיגה והשקיעה המערבית.

האיראנים, אומרים בישראל, מבינים רק כוח. עובדה היא שהפעם היחידה בה הם באמת גנזו את התוכנית הצבאית הייתה מיד לאחר הפלישה האמריקאית האסונית לעיראק.

בשנתיים האחרונות גבר מאוד התיאום בין ישראל לגורמים רבים נוספים במזרח התיכון. מדינות רבות בעולם הערבי, שלא מקיימות יחסים עם ישראל ועד כה הסתפקו בקשרי מודיעין סמליים ונקודתיים, הפכו לסוג של בעלות ברית "אחוריות". כבר היו פרסומים על הקשרים החשאיים עם סעודיה, עם מדינות במפרץ, עם מצרים, עם ירדן ועם מדינות רבות נוספות. הביקורת של יעלון נשמעת כמו דו שיח בין מלכת אנגליה לאחד מנתיניה, יחסית למה שמשמיעים אישים בכירים מהמדינות הללו באוזניים ישראליות.

הבעיה של יעלון היא, שהוא לא מסתפק בהשמעת דברו לאמריקאים עצמם. יש בו דחף, כנראה בלתי נשלט, להוציא את התסכול החוצה. יעלון יכול להיות צודק, אבל הוא כנראה לא חכם. האמריקאים לא אוהבים שאומרים עליהם דברים כאלה בפומבי. אין לישראל עוד אמריקה. בכל טבלה של עלות-תועלת, יעלון לא השיג דבר וגרם רק נזק: למדינה, ולעצמו. כך הגדיר את זה השבוע שר בכיר בממשלת נתניהו: "ריבונו של עולם, מה קורה כאן, יהודים? בוגי מכריז מלחמה על אמריקה, בנט מכריז מלחמה על אירופה, מה, אין מספיק ערבים?"

נשאר המסלול הפלסטיני: גם כאן, יעלון הוא האידיאולוג הגדול של ה"אין פרטנר". הוא אומר בקול רם את מה שנתניהו לוחש בתוך החדר ומפחד להגיד לאמריקאים. "ההורים שלי", אומר יעלון, "הסכימו לחלק את הארץ. אני תמכתי באוסלו. הסרבנים אלה הפלסטינים בצד השני. הם לא מוכנים בשום אופן להכיר בעובדה שיש כאן מדינה יהודית. אם האלטרנטיבה היא בין חרם בינלאומי לרקטות על נמל התעופה בן גוריון, אני בוחר בחרם. אין סיבה להלך על עצמנו אימים. הזמן פועל לטובת אלה שיודעים לנצל אותו. אין לנו הסכם שלום עם לבנון, אבל יש הרתעה הדדית והמצב נסבל. אין לנו הסכם עם חמאס, אבל ההרתעה בעזה פועלת והמצב נסבל. מול יהודה ושומרון צריך להשקיע בכלכלה, ביכולת המשילות של הפלסטינים, בחוק וסדר, בהפסקת ההסתה הפראית. למה זה מובן מאליו שהמדינה הפלסטינית צריכה להיות נקייה מיהודים, ולנו יש מיליון וחצי ערבים בישראל שאף אחד לא כופר בזכותם לחיות איתנו?"

מבחינת יעלון, אין שום סיכוי או תוחלת למאמץ של ג'ון קרי להביא להסדר עם הפלסטינים. כל מה שישראל צריכה לעשות זה "לעבור את האירוע הזה בשלום", כדי שלא תואשם בסרבנות. בינתיים, זה די מצליח. נתניהו זורם עם קרי, אבו-מאזן מסרב. הבעיה היא, שמי שחושף את הפנים הסרבניות של ישראל בפטפוטיו המיותרים הוא יעלון. אחרי כל מה שהוא אומר ומטיף, דווקא הוא פוגע בסיכויים של ישראל "לעבור את האירוע הזה בשלום".

More from Ben Caspit

Recommended Articles