דילוג לתוכן העיקרי

אין תחליף לשמעון פרס

בדאבוס הוכח שוב עד כמה העולם מעריץ את שמעון פרס, האופטימיסט המושלם ואחרון נושאי הלפיד של מחנה השלום הישראלי. שפע המועמדים לנשיאות המדינה מעידים על התפרקות וחולשת המערכת הפוליטית ועל השפל אליו הגיע מעמדו של נתניהו
Israel's President Shimon Peres and the wife of Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu, Sara (R) attend a session at the annual meeting of the World Economic Forum (WEF) in Davos January 23, 2014.                       REUTERS/Ruben Sprich (SWITZERLAND  - Tags: POLITICS BUSINESS)   - RTX17RCB

נשיא המדינה שמעון פרס קיבל היום (24 בינואר) בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס את אות "רוח דאבוס". אין מי שמסמל טוב יותר את רוח היזמות והחזון משמעון פרס. הוא קיבל את האות במעמד מאות ראשי מדינות וחברות בינלאומיות, במושב מליאה מיוחד בראשות יו"ר הפורום הכלכלי העולמי, קלאוס שוואב. פרס מקבל את התואר בזכות "פועלו לקידום הפורום העולמי לאורך שני עשורים".

זהו כינוס דאבוס האחרון אליו מגיע שמעון פרס כנשיא מדינת ישראל. בעוד כחצי שנה תסתיים הכהונה שלו. הוא היה מאוד רוצה שהיא תוארך, אבל זה כנראה לא יקרה. תם עידן פרס. בישראל, פרס הוא אחרון הנפילים מדור המייסדים. אבל פרס הוא כבר מזמן לא דמות ישראלית. פרס הוא הפוליטיקאי הישראלי היחיד שהצליח להפוך לדמות גלובלית. קשה מאוד יהיה לתאר את המפה הפוליטית, המדינית, הציבורית בישראל, וגם במזרח התיכון, בלעדיו.

בבחירות האחרונות, לפני שנה, לחצו על פרס לרוץ. הוא כבר היה בן 90 ועדיין, התלבט. הציעו לו לעמוד בראש תנועת מרכז חדשה, עם ציפי לבני ורבים נוספים. להיות נשיא הכבוד של המפלגה. להתייצב במקום הראשון. להאציל מרוחו, מחזונו, מהאופטימיות שלו, וגם לגרוף מצביעים.

המנוע מאחורי ההצעה היה חיים רמון, שהיה מהמקימים והמתכננים של תנועתה של לבני. רמון ופרס גנבו עדרים שלמים של סוסים פוליטיים ביחד, רמון היה ראש מטה הבחירות של פרס בתבוסה לנתניהו ב-1996; רמון הפעיל על פרס כל מה שהיה לו ודחק בו להצטרף. פרס נולד פוליטיקאי וגם ימות פוליטיקאי, הרעיון קסם לו, הוא הפך בו, לרגעים הסכים, אחר כך התחרט. בסוף נתן תשובה שלילית.

למרבה ההפתעה, גם היום יש כאלה שמשתעשעים באפשרות שפרס ירוץ בבחירות הבאות (לך תדע בן כמה הוא יהיה. 93, אולי אפילו 94), שיעניק את שמו לרשימה כלשהי. שיהיה במקום הראשון הסמלי, ללא תפקיד רשמי אחרי הבחירות, סוג של "נשיא כבוד לכל ימי חייו". פרס הוא אחרון נושאי הלפיד של מחנה השלום הישראלי, הגוסס כבר עשרים שנה לנגד עינינו. אחריו, קשה לדמיין את חייהם של אלה שעדיין מאמינים שישראל צריכה להמשיך לחתור לשלום, כשיש פרטנר, כשאין פרטנר, כשקשה וכשקל. אין לאנשים האלה שמעון פרס חדש.

בדאבוס היה גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא לא הוזמן לאירוע הענקת הפרס לפרס. בין השניים רובצת מזה חודשים ארוכים שלולית גדולה של דם רע. הם מפרגנים אחד לשני באופן רשמי, אבל פרס הבין באופן סופי שנתניהו הוליך אותו שולל בחמש השנים האחרונות וכל דיבורי השלום שלו ריקים מתוכן. אין שני אנשים מנוגדים יותר מפרס ונתניהו.

האחד, פרס, הוא האופטימיסט המושלם. בכל רע, הוא קודם יראה את הטוב. בכל מפלה, יזהה את ההזדמנות. פרס הוא יזם בנשמתו, איש חזון במהותו. הוא דיבר על ננו-טכנולוגיה לפני 15 שנה. הוא זיהה את ההייטק לפני 20 שנה. כשמגרשים אותו מהדלת, הוא חוזר מהחלון. הוא לא נח לרגע, מושיט יד לכולם, מרחף מאה אלף קילומטר מעל פני הקרקע, לפעמים תלוש מהמציאות, לפעמים מקדים אותה. ותמיד, אופטימי.

נתניהו הוא ההיפך המושלם. הנגטיב האולטימטיבי. בכל הזדמנות, יראה סכנה. בכל פינת רחוב, יזהה מארב. פסימיסט מושבע, חובב סטגנציה, חשדן כרוני, הססן, אלרמיסט ומתריען סידרתי, שמרן המעדיף להתחפר בין פחדיו, לא מוכן ליטול סיכונים, מאמין קטן מאוד בסיכוי לשינוי, באפשרות לייצר ולהמציא את השינוי.

פרס ידע תמיד להקיף את עצמו באנשים יצירתיים, משכילים, פתוחים, חובבי העולם הגדול ושוחרי הרפתקאות. נתניהו מקיף את עצמו בחצר קטנה, מסוגרת, מפוחדת, מאובנת, של אנשים מסוגו.

עכשיו, אנו נערכים לפרידה מפרס. נשארים עם נתניהו. לשניהם, כרגע, אין תחליף, אבל הבעיה היא שאחד הולך והשני נשאר. אין בישראל שמעון פרס חדש. אין כאן שום דבר דומה לו. ציפי לבני היא אישה מרשימה ואמיצה, אבל אין בה הכישורים הפוליטיים הנדרשים. יאיר לפיד הוא ביבי לייט. לא הצלחנו לגדל לנו את הפרס הבא, ובעניין הזה אפשר להאשים גם אותו. פרס הוא דמות מרשימה כל כך, עד כי לא הייתה אפשרות לאף אחד לשגשג לידה. היחיד שהצליח, יצחק רבין, נרצח.

קשה יהיה לתאר את החיים הפוליטיים והציבוריים בישראל ללא פרס. ההערכה היא שהוא ימצא את הדרך להישאר בתמונה. הוא יישאר זקן השבט, המבוגר האחראי האחרון, מעמדו העולמי יישמר כסוג של מנדלה יהודי. עם פרס, לעולם אסור להגיד לעולם לא. גם בגילו, הכל אפשרי.

כעת מתנהל בישראל קרב על ירושתו. כפי שתיארה כאן מזל מועלם השבוע, ככל שהימים נוקפים והבחירות לנשיאות מתקרבות, כך הולך וגדל מספר המועמדים. בספירה האחרונה נמנו עשרה אנשים שרואים עצמם ראויים לתפקיד הנשיא הבא של ישראל. הבולטים שבהם הם חברי הכנסת ראובן ריבלין (ליכוד), בנימין פואד בן אליעזר (עבודה), כנראה גם השר סילבן שלום (ליכוד) וחברת הכנסת לשעבר דליה איציק. יש לא מעט מועמדים חיצוניים, הבולט שבהם הוא חתן פרס נובל לכימיה פרופ' דן שכטמן.

מעולם, בהיסטוריה המוכרת של ישראל, לא היה מצב בו פחות מחצי שנה לפני הבחירות יש מספר כה רב של מועמדים. הדבר מעיד על התפרקות המסגרות הפוליטיות בישראל, על היחלשות המערכת כולה ועל השפל אליו הגיע מעמדו של ראש הממשלה נתניהו.

עד היום, ראש הממשלה היה מאמץ מועמד, שהופך למועמד של המפלגה השלטת. מולו היה מתייצב מועמד האופוזיציה. במקרים מסוימים, היה מצטרף עוד מועמד אחד, או שניים. היה ברור שסיכויי מועמד מפלגת השלטון עדיפים, על הנייר. לפעמים הוא ספג מפלה והפסיד למועמד האופוזיציה (כפי שניצח משה קצב את שמעון פרס לפני כ-14 שנה). אבל הייתה מסגרת. היה ברור שבסיס התמיכה הראשוני הוא להיות מועמד הקואליציה או מועמד האופוזיציה.

היום, כל זה לא קיים. תמיכתו של נתניהו באחד המועמדים נחשבת לנטל ולא לנכס. המפלגות, כגופים מוצקים וברורים, התמוססו. כל אחד יכול להיות נשיא. הבחירות חשאיות, חברי הכנסת מתייחדים עם הפתקים מאחורי הפרגוד ואין לאף אחד שליטה על המצב.

המבנה הפוליטי המסורתי של ישראל הולך ונעלם לנגד עינינו. עשרות שנים התרגלנו ל"ימין" מול "שמאל", קואליציה ואופוזיציה, עם חרדים וערבים בשוליים. היום, הימין עבר למרכז, השמאל התאדה, רוב הציבור מבולבל, משנה דפוסי הצבעה מדי קמפיין, מתקשה להחליט אם הוא מרכז-ימין או שמאל-מרכז, לראש הממשלה אין מעמד ציבורי איתן ומפלגתו, הליכוד, אינה משתפת פעולה עם מהלכיו.

עוד לא ברור לאן הולכת הפוליטיקה הישראלית ואיך היא תיראה בעוד עשור או שניים. מה שבטוח זה, שהתהליכים המתוארים כאן אינם בריאים. ישראל נחשבת לאי היציב האחרון של המזרח התיכון, אבל מי שמכיר את התהליכים הפנימיים הרוחשים בה, יודע שהיציבות הזו פריכה, רגישה ופגיעה לזעזועים.

More from Ben Caspit

Recommended Articles