בניגוד להערכות בישראל: הסלמה בגבול רצועת עזה

אחרי חודשים של שקט יחסי, רצועת עזה עולה שוב על מסלול של הסלמה. לפני שבועיים [24 בדצמבר] נהרג סאלח אבו לטיף, תושב רהט שעבד מטעם משרד הביטחון בתיקון הגדר בגבול הרצועה. מאז התחדשה מלחמת ההתשה באזור. חמושים פלסטינים יורים פצצות מרגמה ורקטות לעבר ישראל, וצה"ל מגיב בתקיפות אוויריות לעבר מקורות הירי או לעבר מטרות אחרות של חמאס.

בשבוע האחרון היו שבע תקיפות של חיל האוויר ברצועה, שבהן נפצעו שמונה פלסטינים. לאחר אחת התקיפות פרסם צה"ל הודעה שבה נאמר: "ארגון הטרור חמאס הוא הכתובת ועליו האחריות". ההסלמה האיטית אך העקבית עומדת בסתירה לכל ההערכות של גורמי ביטחון בישראל, שטענו כי חמאס חלש ומבודד מדי בתקופה הזאת ולכן יעשה הכל כדי לא להיכנס לסיבוב נוסף של עימות צבאי עם ישראל.

מאז הפלת משטרם של האחים המוסלמים במצרים, סילוקו של הנשיא מוחמד מורסי, והמאבק העיקש שמנהל הצבא המצרי נגד חמאס על גבול רפיח, שררה בישראל תחושה של שמחה לאידו של הארגון הפלסטיני. ההנחה הייתה שמנהיגי חמאס, מדוכאים ומבוהלים מהמצב החדש, יפעלו בנחישות נגד שאר הארגונים המזוינים ברצועה מחשש שיסבכו אותם במלחמה מיותרת עם ישראל שעלולה למוטט את השלטון שלהם. ואכן יש היגיון בהערכה הזאת.

בעקבות המלחמה שמנהל צבא מצרים במנהרות ההברחה מסיני לעזה, שהובילה למעשה לסגירתו של "צינור החמצן" התת קרקעי הזה, הפכה שוב ישראל לספקית המזון וחומרי הגלם היחידה לרצועה. הניסיון של חמאס להשתחרר מהתלות הכלכלית בישראל כשל, מה שנתן לישראל אמצעי אפקטיבי להפעלת כוח על הארגון. מבחינת מקבלי ההחלטות בישראל, לא יכול להיות מאזן אימה אידאלי יותר. אם ראשי חמאס יתנהגו יפה, ישמרו על שקט וייקחו אחריות על הנעשה ברצועה – הם יקבלו אספקה ממעברי הגבול. אבל הערכות  לחוד ומציאות לחוד.

הייאוש ותחושת המחנק של תושבי הרצועה חזקים יותר, כך נראה, מכל מאזן אימה. מאז שקרס מפעל ההברחות המשגשג ברפיח, קרסה יחד איתו שכבה שלמה של אנשי עסקים ופועלים שהתפרנסו ממנו. בשל המחסור בחשמל, תושבי הרצועה מקבלים אותו במשורה, במשך כשמונה שעות ביום בממוצע לכל משפחה. כמעט שאין להם מים חמים בשל המחסור התמידי באנרגיית חימום. וגם האבטלה הגיעה לשיאים חדשים. אמנם אין נתונים רשמיים על היקף האבטלה בעזה כיום, אבל מקורות בעזה מעריכים כי למעלה ממחצית האוכלוסייה נזקקת לסיוע מלא או חלקי מסוכנות הסעד לפליטים פלסטינים של האו"ם (אונר"א). גם בעלי משרות ממשלתיות, פקידי ממשלה ולובשי מדים, נזקקים היום לסיוע כלכלי, היות וחמאס איבדה את התמיכה הכלכלית מאיראן ומקטאר ומתקשה לשלם משכורות.

הייאוש הפך לשחקן העיקרי בזירה, והוא זה שמכתיב כעת את כללי המשחק. עזה הפכה שוב לחבית חומר נפץ, והזעם, כרגיל, מופנה בעיקר לישראל. אם כי בניגוד לעבר, חלק מהביקורת מופנת גם לעבר משטר א-סיסי במצרים, שמתייחס לחמאס כאל אויב. בחוגים מסוימים ברצועה, בעיקר בקרב אלה שאינם נמנים על הגרעין הקשה של תנועת חמאס, יש ביקורת שקטה על משטרו של איסמעיל הנייה. מאז שחמאס עלה לשלטון לפני שמונה שנים המצב בעזה הפך לבלתי נסבל, ויש מי שתולה את האחריות לכך בראשי התנועה.

מי שנהנה מהמצב הזה אלה הארגונים הקטנים יותר, שמקורות המימון שלהם אינם קשורים לחמאס. תנועות כמו הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית, צבא האיסלאם ותאים של אנסאר בית אל מקדס – כל אלה מגייסים כספים מאיראן ומקרנות איסלאמיות שונות ברחבי העולם. הם נכנסים לוואקום שהשאיר חמאס בקרב תושבי הרצועה ונותנים תקווה לצעירים המיואשים. הם מנהלים מאבק מתמשך עם חמאס מתחת לפני השטח, ומבטיחים לכל מי שמצטרף לשורותיהם תעסוקה יומיומית וסכומי כסף נאים עבור שיגור רקטה או ירי מרגמה לעבר ישראל. אלה צעירים שבסיטואציה אחרת, עגומה פחות, לא היו מעלים על דעתם להצטרף לארגונים האלה ולקחת חלק באלימות. כמה מהם אקדמאים שרכשו השכלתם באוניברסיטה האיסלאמית בעזה.

מסתבר אם כן שלישראל אין סיבה טובה לחגוג את מצוקת חמאס. במוקדם או במאוחר יתברר ששחקן אחר בעזה, שאין לו שום אחריות לתושבי הרצועה או מחויבות למאזן אימה כלשהו, יגבש מספיק תמיכה מאחוריו ברחוב הפלסטיני כדי להבעיר מחדש את הגבול עם ישראל ואולי את האזור כולו.