נושא החרם על ישראל נחשב לאחד הנפיצים והרגישים בחברה הישראלית. עד לאחרונה, רק הקצה הרחוק ביותר של השמאל הפוסט-ציוני העלה בדעתו לתמוך או לקרוא לעולם להחרים את תוצרת ההתנחלויות או אפילו את מדינת ישראל עצמה, בתגובה להתמשכות הכיבוש. רוב רובה של החברה הישראלית היה לאורך השנים מאוחד ומגובש סביב ההתנגדות הנחרצת לחרמות מכל סוג שהוא, בטח כשמדובר בחרם על ישראל. הקריאה לחרם הייתה נחלתם של כמה מרצים שמאלנים קיצונים וכמה ארגונים קיקיוניים של שמאל קיצוני, כמו "גוש שלום", שחברו לחברי הכנסת הערבים-ישראלים. כל אלה גם יחד, נתפסים כהזויים ונטולי רלוונטיות כלשהי לחברה הישראלית ולמפה הפוליטית שלה. הם מתנהלים בשוליים, ללא השפעה ממשית על הקורה במדינה.
אישית, לאורך כל השנים, התנגדתי התנגדות נחרצת לקריאות החרם השונות על ישראל. ארגונים ישראלים שתרמו או קראו לקריאות כאלה, נחשבו בעיני למוקצים מחמת מיאוס. גם הארגונים הישראלים (ערביים ברובם) שפעלו להעמדת קציני צה"ל לדין בחו"ל, נתפסו ונתפסים בעיני כמתועבים במיוחד.