ישראל ועזה: החיים בדו קיום

בשקט בשקט מתחת לרדאר נרקם בין ישראל לחמאס הסכם לא כתוב של דו קיום הלכה למעשה. מאז הוקמה תנועת חמאס בדצמבר 1987 ועד היום, לא הייתה מערכת כזאת של הבנות והסדרים המבוססת על אינטרסים משותפים ובמסגרתה כל צד מקבל את קיומו ונוכחותו של האחר. הכרה פומבית עדיין לא, אבל הכרה במציאות.

מאז נפילת האחים המוסלמים במצרים ומלחמת החורמה שמנהל הצבא המצרי במנהרות רפיח, הפכה ישראל באופן פרדוקסלי לבעל ברית המשמר את שלטון חמאס ומאפשר לו להתקיים. ברית אינטרסים זו יצרה ערוצי תקשורת פעילים בין חמאס וישראל, חלקם עקיפים וחלקם ישירים. ערוצי התקשורת, שרובם נוסדו במהלך המשא ומתן הממושך לשחרורו של החייל גלעד שליט, מאפשרים היום תיאומים שונים בעניינים אזרחיים, כמו גם בעניינים ביטחוניים.

לחמאס ברור שפתיחת המעברים בין ישראל לעזה והמשך אספקת התצרוכת היומיומית לרצועה מתקיימים בזכות ובתנאי שנשמר השקט בגבול, וכי כל הפרה או הסלמה מצד חמאס או כל ארגון סורר אחר ברצועה יגרמו לסגירת המעברים, כלומר למצוקה וללחץ של התושבים על שלטון חמאס.

בשנים האחרונות, מאז הטילה ישראל סגר על הרצועה לאחר ההפיכה השלטונית האלימה שם (יוני 2007), היוו מנהרות רפיח שנחפרו באינטנסיביות אלטרנטיבה דרכן עברו ממצרים לשווקי עזה כמעט הכל ובזול. החל בנשק ותחמושת, המשך במזון, בקר, דלק וחומרי בנייה, וכלה במותרות כמו מכוניות, טלוויזיות, מחשבים, טלפונים סלולאריים ועוד. אפילו כלות הוברחו דרך המנהרות.

אבל עכשיו זה נגמר. תעשיית המנהרות קרסה, חמאס אינו מעיז להתעסק עם השלטון החדש במצרים, וכאמור ישראל, בין השאר, מאפשרת לחמאס להמשיך לשלוט. שלטון חמאס המבודד הפך לברירת המחדל הטובה ביותר, כרגע, עבור ישראל, ולחמאס כידוע אין ברירה אחרת. כך נוצרה ברית אינטרסים יעילה, לא כתובה אבל מוסכמת, שבה ישראל מקיימת את חלקה באספקה סדירה של כמעט כל התצרוכת היומיומית לעזה, וחמאס מקיים את חלקו בשמירה על שקט מוחלט בגבול עזה.

וזה לא פשוט. תנועת חמאס, שחרטה על דגלה מלחמת ג'יהאד בישראל, נאלצת כעת לא רק להרגיע את חמושי הארגון, עז א-דין אל-קסאם, לבל ינקטו פעולות עצמאיות ולא אחראיות בשטח, אלא גם לפקח ולהשגיח שאף ארגון אחר ברצועת עזה לא יבצע פיגועים נגד כוחות צה"ל לאורך הגבול ולא יירה רקטות לעבר ישראל.

בינתיים שיטת המקל והגזר עובדת. מי שמבצעים את פעולות השיטור לאורך הגבול הם חמושי חמאס, שלא רק נאלצים להימנע מביצוע פיגועים נגד ישראל אלא גם נלחמים נגד ארגונים אחרים המבקשים לאתגר את התנועה ולהוציא אל הפועל פיגועים.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל מיקי אדלשטיין, חשף לאחרונה את שיתוף הפעולה המבצעי שנוצר, וסיפר בכנס סגור עם תושבי עוטף עזה כי חמאס מאפשר לצה"ל להיכנס לתוך הרצועה למרחק של מאה מטרים כדי לעצור מפגעים. מפתיעה לא רק הסכמתו של חמאס, שנלחם בעבר על כל סנטימטר, אלא האופן שבו ערוץ התקשורת מתקיים. ואין דרך אחרת להגדיר זאת אלא במילים: שיתוף פעולה ביטחוני.

במהלך השנים נמצאו אנשי מפתח שבאמצעותם ישראל מצליחה להעביר מסרים למקבלי ההחלטות בתנועה. במקרים מסוימים המסרים מועברים ישירות לראש ממשלת חמאס איסמעיל הנייה, קצתם דרך אנשי עסקים ומסחר המקיימים קשר שוטף עם האחראים על המעברים בישראל, אבל ישנם גם ערוצים ישירים יותר להעברת מסרים בזמן אמת מתוך רצון לשמר את הסטטוס-קוו. האינטרס, כאמור, הוא משותף: לשמור על שקט ולנהל שגרה משני צדי הגבול.

אבל ברית האינטרסים אינה רק ביטחונית אלא גם אזרחית. במהלך הסופה הקשה בסוף השבוע האחרון (13-14 בדצמבר) העביר חמאס, דרך ארגוני הסיוע השונים, בקשה לישראל לסייע לו לטפל בנזקים הכבדים וההצפות בעזה. במקומות שונים ברצועה, הסובלת מתשתיות רעועות, למשל במחנות הפליטים, הייתה הצפה של מי גשמים עד לגובה של מטר וחצי (מערכות הניקוז כמובן לא עמדו בכמויות האדירות של הגשם) ומאות תושבים פונו מבתיהם. ישראל נענתה לבקשה בחיוב והעבירה לחמאס ציוד שאיבה וכן דלק, סולר וגז.

וכך, 26 שנים אחרי היווסדה, נמצאה הנוסחה לדו קיום הלכה למעשה בין חמאס לישראל, המבוססת על הרתעה מחד ואינטרסים משותפים מאידך. השאלה היא, האם ניתן יהיה לפתח את שיתוף הפעולה הזה ולהגיע למשל להסדר קבע?

ספק. שני הצדדים, חמאס וישראל, עדיין שבויים בתפיסות שנתקבעו במהלך השנים. חמאס באמנתה הקיצונית וישראל בעמדתה שמדובר בארגון טרור. בינתיים לשני הצדדים נוח מאוד לקיים הסדרים חשאיים, שאיש בעבר לא היה מעלה על דעתו שהם אפשריים. מסתבר כי אחרי שני מבצעים צבאיים גדולים בעזה ("עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן"), מאות פיגועים בישראל ופעולות צבאיות ברצועה, שבהם נהרגו אלפים משני הצדדים, נמצאה נוסחה של חיה ותן לחיות. וזה הרבה. הרבה מאוד.

ישראל, בין השאר, מסייעת לחמאס להמשיך ולשלוט.