דילוג לתוכן העיקרי

למה רק הכרה בישראל כמדינת העם היהודי תביא לסיום הסכסוך

חזון "שתי המדינות" של הדיפלומטיה הפלסטינית לא יוביל להסכם שלום אלא למבוי סתום, מכיוון שאינו רואה ביהודים קולקטיב בעל זכות להגדרה לאומית. ההנהגה הפלסטינית המנהלת את המשא ומתן עם ישראל מוועידת מדריד ועד היום ממשיכה לברוח מהכרעה היסטורית אמיצה. צבי האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר, מגיב למאמרו של נביל קסיס באל-מוניטור.
Shuafat refugee camp is seen behind a section of the controversial Israeli barrier in the West Bank near Jerusalem July 27, 2013. Israeli and Palestinian officials put forward clashing formats for peace talks due to resume in Washington on Monday for the first time in nearly three years after intense U.S. mediation. It is unclear how the United States hopes to bridge the core issues in the dispute, including borders, the future of Jewish settlements on the West Bank, the fate of Palestinian refugees and the

הסכם קבע בין הישראלים לפלסטינים לא יושג ללא הכרעות היסטוריות של שני הצדדים. במאמרו באל-מוניטור נביל קסיס מבהיר לנו באדיבות ובכנות כי הפלסטינים רחוקים מרחק רב מקבלת ההכרעה ההיסטורית המרכזית שתאפשר הסדר קבע בין העמים.

המחלוקות בין הפלסטינים לישראלים רבות ומובנות, בפרט לאור השינויים במציאות בעשור האחרון; מחלוקות על הסדרי ביטחון וגבולות מקבלות משמעות אחרת לאור השתלטות החמאס על הטריטוריה הפלסטינית בעזה וקריסת היציבות במזרח התיכון הערבי. לצד אלה ניצבים אתגרים המחייבים פתרונות של המאה ה-21 לסוגיות סבוכות אחרות, כמו עתידם של מאות אלפי הישראלים החיים בשטח השנוי במחלוקת בין העמים, חלקם בישובים שמתגוררות בהם קהילות בנות שלושה דורות היושבות במקום קרוב לחצי מאה; הסדרי שליטה וגישה למקומות קדושים, לרבות האגן הקדוש בירושלים, הפזורה הפלסטינית ועתידה, חלוקת משאבי טבע משותפים, וגישור על שונות בסטנדרטים רלוונטים להגנת הסביבה.

מחלוקות אלה ודומות להן , קשות ככל שיהיו, הן בנות פתרון ובעלות פוטנציאל סביר למציאת פשרה שתהיה מקובלת על שני הצדדים. אך מעל הכל מרחפת שאלת הבסיס באשר להבטחת השלום והיציבות בין העמים לאורך זמן - מהי מתכונת הסדר הקבע בין שני הצדדים הנצים או מהו תוצר הסיום של התהליך ?

שתי מתכונות מונחות על שולחן המשא ומתן מאז החל. האחת- חלוקת השטח ממערב לירדן בין "שתי מדינות" והשנייה - חלוקת השטח בין "שתי מדינות לאום". או בסלוגנים שיווקיים: "חזון של שתי מדינות", או "חזון של שתי מדינות לשני עמים". תהום עמוקה פעורה בין שתי מתכונות ההסדרים המתוארות - הגם שרק מילה אחת מבחינה ביניהן. על תהום זו מגשרות כל האמרות המדברות על "הכרעה היסטורית", "הכרעות קשות", "מנהיגות אמיצה" וכו.

מתחילתו של המשא ומתן נדרשה ישראל להכיר בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית ובמימושה באופן בלעדי ויחידי בשטחי יהודה שומרון ועזה. הדרישה הפלסטינית בבסיס המשא ומתן הייתה ועודנה שללאום הפלסטיני יהיה מארג זכויות קולקטיביות מלא ובלעדי בטריטוריה של המדינה הפלסטינית העתידית. ואולם, התביעה הפלסטינית הרשמית אינה מסתפקת רק בבלעדיות באשר לזכויות קולקטיביות באזור, אלא היא גם מאיינת כל זכות פרטנית אישית של אזרחי ישראל בשטח הנדון, לרבות כל זכות קניינית קיימת. המודל הפלסטיני הרצוי לא רק שאינו סובל הכרה בזכויות קולקטיביות למי שאינו נמנה עם הלאום הפלסטיני, אלא גם אזרח ישראלי פרטי לא יוכל על פי החזון הפלסטיני הרווח, להמשיך ולהיות בעל זכויות בשטח שיהיה נתון לשליטת המדינה הפלסטינית.

כאן המקום לציין שהטריטוריה הייעודית של המדינה הפלסטינית הייתה "טריטוריה מכוננת" של העם היהודי - בה עוצבה הציוויליזציה היהודית, בה נוצק הלאום היהודי, בה נהגה ונכתב ספר הספרים. אין דין יהודה ושומרון לישראל כדין אלג'יר לצרפתים או גיברלטר לבריטים בכל הנוגע לזיקה ההיסטורית-תרבותית בין עם לארץ. למרות כל זאת, מדינת ישראל נדרשת "להיפרד לשלום" מאזורים אלה ולוותר לעד על מימוש כל זכות הנובעת מהזיקה לחבלי הארץ הללו. זו ההכרעה ההיסטורית המהותית המגולגלת לפתחה של המנהיגות הישראלית.

ואולם באותה נשימה, מנהיגי הזרם הפרגמטי בחברה הפלסטינית השסועה דוחים מכל וכול את הרעיון להתפשר ולהכיר בזכות של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית ובמימושה באופן בלעדי ויחידי בחלק מחבלי ארץ שבה כוננה הלאומיות הפלסטינית. קרי: לוותר לעד על מימוש כל זכות לאומית פלסטינית בשטחי מדינת ישראל. קסיס, כמו כל שדרת ההנהגה הפלסטינית המנהלת את המשא ומתן עם ישראל מאז ועידת מדריד ועד היום מנסה לברוח מהכרעה היסטורית קשה ואמיצה, ומעדיף לנסות ולטשטש את ההבדלים בין נוסחאות הסדר הקבע.

ההצעה הפלסטינית במתכונת קסיס אינה יכולה להיות בסיס להסדר שכן היא אינה מכירה בעם היהודי כלאום אלא כדת, ואינה רואה ביהודים קולקטיב בעל זכות להגדרה לאומית. זה הרוביקון שההנהגה הפלסטינית נדרשת לחצות ולהוביל את עמה אחריה. במקום זאת מנסים הפלסטינים לכפות על הצד האחר הגדרה חד-צדדית מלאכותית ודמיונית בצורת קיומו של "לאום ישראלי", הגדרה שבית המשפט העליון הישראלי קבע רק לפני שבועות מספר שאינה משקפת כל מציאות.

"לאום ישראלי" הוא מונח "מכובס" למסגרת מדינית דו-לאומית יהודית-פלסטינית, שהרי הפלסטינים אינם רואים ולא יראו בערביי ישראל קהילה שהתנתקה מהלאום הפלסטיני ויצרה לאום חדש, והקהילה היהודית בישראל לא תמחק את זיקתה הלאומית ההיסטורית וגם העתידית, לתפוצה היהודית בעולם. מאחורי הנכונות להכיר ב"מדינה ישראלית", לצד הסירוב להכיר ב"מדינת הלאום של העם היהודי", מסתתרת נכונות ליחסי שכנות ושלום אך ורק עם מדינה שבה חיות שתי קהילות בעלות זכויות קולקטיביות לאומיות שוות. נציגי העם הפלסטיני במשא ומתן אינם מסתפקים בשוויון זכויות מלא לכל אזרח בישראל, יהיה מוצאו אשר יהיה, כפי שמציעה הדמוקרטיה הישראלית. מצדם, הישות המדינית ה”ישראלית" תוכר אך ורק במתכונת מדינית דו-לאומית. או בכינויה ה"מכובס" - "מדינת כל אזרחיה".

אם כן, חזון "שתי המדינות" של הדיפלומטיה הפלסטינית מורכב ממדינת לאום פלסטינית נקייה מנוכחות יהודים, ולצדה מדינה דו-לאומית, יהודית-פלסטינית, המכונה ישראלית, במתכונת הדומה להסדר המוסלמי-נוצרי בלבנון. מתכונת זו מובילה למבוי סתום ולא להסדר שלום. רק הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובו בזמן הכרה במדינת לאום פלסטינית משמעותם פשרה היסטורית הטומנת בחובה קץ לתביעות ההדדיות בין העמים. אלה הן הכרעות הסטוריות קשות מנשוא אך כל התחמקות מהתמודדות עם שאלת הליבה הזו , גימודה או עקיפתה, פירושן השלמה עם אי-ודאות היסטורית ומתן פתח להתפרצות מחודשת של הסכסוך.

More from Zvi Hauser

Recommended Articles