הבשורות הישנות של ביבי

ראש הממשלה בנימין נתניהו עלה ביום שני (אוקטובר 14) אל דוכן הנואמים בכנסת כדי לשאת את נאומו לרגל פתיחת מושב החורף של בית המחוקקים הישראלי. עיניים ואוזניים רבות הופנו אל נתניהו, שאמור היה לשרטט בנאומו את מדיניותו לחצי השנה הקרובה. לא, הפעם לא מדובר בנושא האיראני. כאן אין הפתעות מנתניהו. הוא התראיין בשבועות האחרונים באינטנסיביות כזו, עד כי אפילו הוא עצמו החל להשתעמם.

נתניהו אכן הקדיש את רוב נאומו לאיראן, ואף ציין כי במאבק נגד הגרעין האיראני עשויות להצטרף לצד ישראל גם מדינות ערב רבות. איש לא הופתע. מאזיניו של ראש הממשלה ביקשו להתמקד בחלק הפלסטיני של הנאום. האם יתייחס נתניהו לגל הידיעות ורסיסי המידע הזולגים מתוך המשא ומתן? האם יזים את הספקולציות והשמועות בעניין הנעשה והלא נעשה במשא ומתן החשאי שמנהלת ישראל עם הרשות הפלסטינית, בניהול אמריקאי, בחודשים האחרונים?

בימין הישראלי מתרוצצות כבר זמן רב שמועות מבוהלות לפיהן "נתניהו הכריע הכרעה היסטורית", ביבי הולך להסדר קבע, ראש הממשלה הולך להסדר ביניים, נתניהו ילך למהלך חד צדדי. הימין הקיצוני בישראל מתארגן, מתכנס, מאיים ומתארגן אל מול כוונותיו הכמוסות של נתניהו. הימין הישראלי כולל, בהקשר הזה, גם את רוב חברי הכנסת של הליכוד, מפלגתו של נתניהו.

בשנה האחרונה הולך ומתברר כי פתרון "שתי המדינות לשני העמים" אינו מקובל על חלק גדול מחברי הכנסת במפלגתו של ראש הממשלה, שלכאורה מקדם אותו. אז מה יגיד מעל דוכן הכנסת, שאלו את עצמם חברי הכנסת הימניים הרבים בליכוד, המתיישבים, פעילי הימין והלובי האימתני של הימין בפוליטיקה הישראלית.

ובכן, נתניהו נשא נאום ניצי. נכון ליום שני השבוע, הימין נרגע. נתניהו לא דיבר על הסדר ולא שרטט את קווי המתאר של ההסכם, הוא גער שוב ושוב ברשות הפלסטינית על ההסתה ועל העובדה שהיא לא מוכנה להכיר בכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אלה שתי הדרישות שלנו, אמר נתניהו, ההכרה וצרכי הביטחון.

האופטימיסטים אומרים שאם רק אלה הדרישות של ישראל, סימן שבכל שאר הנושאים ישראל מוכנה להתיישר עם הקהיליה הבינלאומית (קווי 67, חלוקת ירושלים וכו'). הבעיה היא, שכשמדברים על נתניהו, אין מקום לאופטימיסטים.

לנתניהו לא אכפת להצטייר כיונה צחורה, כשבמקום עלה של זית היא נושאת במקורה נבוט גדול. הוא יודע שאבו-מאזן לא יוכל להכיר פומבית בישראל כמדינת העם היהודי. הוא מערפל בכוונה את כל שאר עמדותיו ומקווה שהעניין הזה, של ההכרה, יעשה את העבודה ויטרפד כל כוונה להגיע להסכם. כך הוא יכול ליהנות משני העולמות. מול אובמה הוא מצטייר כעושה שלום שקיבל הכרעות גורליות ומוכן לוויתורים כואבים, אבל מול הימין בישראל הוא נאחז בתדמיתו של זה שיטרפד כל שביב של תקווה ויסכל כל ניסיון להתקדמות בזכות אותם מכשולים שהערים מלכתחילה.

במשא ומתן עצמו קורים דברים מעניינים. קודם כל, משא ומתן מתנהל. גם זה הישג לא מבוטל. כמעט בלי הדלפות, משברים או סערות. עשר פגישות התקיימו עד עכשיו, שלוש מהן תוך כשבוע ימים (ב-3, 7 ו-9 באוקטובר). בחלק מהפגישות השתתף הנציג האמריקאי מרטין אינדיק, ובחלק אחר לא. האווירה טובה. יש יחסי אמון.

במהות, יש הרבה בעיות.

ישראל סירבה להציג מפה, אבל הנושא לא הפך מהותי, מכיוון שהפלסטינים לא דרשו מפה כזאת. הצדדים חלוקים בדעתם ומתווכחים כעת סביב שלוש אפשרויות. כל אחד מהם מושך לכיוון אחר.

ציפי ליבני, שרת המשפטים הישראלית והממונה על המשא ומתן, רוצה להמשיך ולמצות את הסיכוי להגיע להסדר קבע. למפות, אחת ולתמיד, את כל הסוגיות ואת כל הבעיות. ללכת עד הסוף, גם אם פירוש הדבר להגיע למסקנה שאין אפשרות להגיע כרגע להסדר קבע. הפלסטינים מסכימים איתה. גם הם נחושים ללכת להסדר קבע או לא ללכת בכלל.

עו"ד יצחק מולכו, נציגו של בנימין נתניהו, לא מסכים. מולכו דוחף להליכה להסדר ביניים. השעה אינה בשלה להסכמה על כל הנושאים, הוא אומר, הפערים גדולים והסיכוי לגשר עליהם קטן עד אפסי. עדיף לנסות להסכים הסכמות מוגבלות, ולדחות את השאר להמשך. זו הסיבה שאבו-מאזן מצהיר, כמעט בכל הופעה פומבית שלו באחרונה, שהוא מתנגד להסדר ביניים.

האמריקאים בחרו בדרך שלישית: הם מדברים על "הצהרת עקרונות". DOP. סוג של סידרת הסכמות על ההסכם. למפות את קווי המתאר בלי להיכנס לפרטים, שהרי השטן נמצא שם, בתוך הפרטים הקטנים. אפשר לקבוע שיהיו חילופי שטחים, אין חובה לקבוע באיזה יחס. אפשר לקבוע שהפלסטינים יקבלו שטח הדומה בכמותו לשטח שהיה לפני 67', ובמקביל להצהיר שרוב המתיישבים הישראלים לא ייעקרו ויישארו במקומם. אפשר לקבוע שירושלים תהיה בירת שתי המדינות, בלי לשרטט עכשיו את הקו ובלי להכריע את גורל המקומות הקדושים. וכן הלאה. העיקר לסמן "וי" סביב הסכם כלשהו, שיביא לשיפור האווירה ולהקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. אובמה יוכל להגיד שהביא הסכם ולהימלט לעבר הגבעות לפני שהכל יתפוצץ.

בכלל, ניגוד האינטרסים בין אובמה לנתניהו משעשע למדי: בעוד אובמה מעוניין לגלגל את תפוח האדמה הלוהט של הגרעין האיראני ליורשיו, אבל להביא את הישג המדינה הפלסטינית עכשיו, לביבי אג'נדה הפוכה לגמרי: לגלגל את המדינה הפלסטינית ליורשיו, ולחסל את הגרעין האיראני עכשיו. נראה איך הם ייצאו מזה.

במקביל, קיים חשש משותף, הן לישראלים והן לפלסטינים, שארה"ב תציג בפניהם "הצעת גישור" בתחילת השנה הבאה. סימנים ראשונים לכך כבר נראים בשטח. השגריר אינדיק קיים לאחרונה מספר רב של מפגשים עם גורמי חיצוניים: אנשי אקדמיה, אנשים שניהלו את המשא ומתן בשנים קודמות, כל מי שיכול לתרום תובנות או הצעות מעניינות. אינדיק יגיד בוודאי שהוא מנסה ללמוד את החומר, אבל אינדיק מכיר את החומר מצוין כבר שנים ארוכות ואין לו מה ללמוד. ההערכה בירושלים, וגם ברמאללה, היא שהאמריקאים שוקלים להמתין עד ינואר ואז, שלושה חודשים לפני תום מועד תשעת החודשים שהוקצו למשא ומתן, אם יראו שהעסק תקוע והסיכוי לפריצת דרך נמוך, יניחו את ההצעה שלהם על השולחן, בבחינת "הכל או כלום". Take it or leave it.

ההצעה הזו, כאמור, מעוררת חשש כבד בירושלים וברמאללה. אם האמריקאים אכן יבצעו איזון בין הפלסטינים לישראלים, אם הם ייצרו מסמך שפותר את כל המחלוקות "באמצע הדרך", הרי שאף צד לא יוכל להגיד כן. במצב כזה אובמה יוכל להגיד שניסה ולהשאיר אחריו הצעת שלום "היסטורית", שתהיה "מתווה קלינטון" המעודכן, והצדדים יישארו מדממים זה מול זה, כשיחסיהם עם הפטרונה הגדולה באמריקה עולים על שרטון.

נאומו של נתניהו השבוע סיפק גלולת הרגעה זמנית ומוגבלת לימין הישראלי. הפרסומים על נכונותו ללכת להסדר ביניים מעוררים גל גדול של תגובות בימין, וסידרה נוספת של כינוסים והתארגנויות מימין לנתניהו צפויה בקרוב, בהובלתו של סגן שר הביטחון הישראלי, ח"כ דני דנון מהליכוד.

איזה מן הסדר ביניים יכול נתניהו להביא? גם כאן לא חסרים רעיונות. אחד מהם הוא "המשולש הגדול", שמשתרע בין שכם, ג'נין וטול כרם. התוכנית היא לקחת את השטח הכלוא במשולש הזה, ולהפוך אותו לפיילוט של המדינה הפלסטינית. בשטח הזה כמעט ואין התנחלויות "אמוניות" של גרעין מתיישבים קשה. אפשר להכריז על חוק "פינוי בינוי" באזור הזה, להעביר לפלסטינים את שטחי "בי" ו"סי" שבתוכו, ולהקים שם מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, לתקופה מוגדרת מראש. הרעיונות הללו שוכנים כרגע בעיקר על הנייר, אבל טורדים את מנוחתו של הימין בישראל, שנכווה ברותחים בזמנו (בהתנתקות של שרון) וכעת נזהר מאוד בצוננים.

נתניהו, כהרגלו, משחק על זמן. הוא יודע שהסיכוי שהאמריקאים יגישו באמת תוכנית שלום משלהם אינו גבוה, הם שקלו את זה כבר פעמים רבות בעבר. הוא יודע שיוכל לתקוע את המשא ומתן כמה שירצה ומתי שירצה (הוא עשה את זה פעמים רבות בעבר), הוא ממוקד באמת רק בנושא האיראני, ולפניו חודש ימים מכריע: ב-6 בנובמבר יפורסם פסק הדין במשפטו של אביגדור ליברמן. זמן קצר אחר כך יתמודדו שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג על ראשות מפלגת העבודה. ב-22 באוקטובר יתקיימו בישראל הבחירות המוניציפאליות.

לשלושת האירועים הללו השפעה דרמטית על עתידו הפוליטי של נתניהו. אם ליברמן יורשע ויפרוש, ביבי ינשום לרווחה. האיום המיידי עליו יוסר. הוא יוכל לעסוק בפירוק "ישראל ביתנו" וסיפוח חלקים ממנה לליכוד. מאוחר יותר, בבחירות הבאות, הוא ישתלט על מנדטים עזובים של ליברמן, וגם של ש"ס, לאחר לכתו של הרב עובדיה יוסף. ניצחון של יצחק הרצוג בעבודה יוסיף לו 15 מנדטים פוטנציאליים לקואליציה. והבחירות המוניציפאליות בירושלים, שם מושקע ליברמן עד צווארו, יכולות להיות מהלומה נוספת על גבו הרחב של איווט. אלה הנושאים שמעניינים עכשיו את בנימין נתניהו. הם, ואיראן כמובן.