תופי המלחמה נדמו

שעות ספורות לאחר ישיבת הממשלה השבוע (15 בספטמבר), בה מנה ראש הממשלה נתניהו את ארבעת התנאים שהקהיליה הבינלאומית חייבת לדרוש מאיראן בטרם יוסרו הסנקציות ויוקל הלחץ הבינלאומי, נתן שר האוצר שלו, יאיר לפיד, ראיון נדיר בנושאים מדיניים לכריסטיאן אמנפור בסי-אן-אן.

בניגוד לגישת נתניהו המחמירה, שרואה בפעמוני השלום הנשמעים מטהרן סוג של מקסם שווא במקרה הטוב, או תרגיל הונאה איראני מתוחכם במקרה הרע, לפיד השתמש בטון שונה: "אני שמח לשמוע מנגינה חדשה מאיראן, אבל לפני שנגיע למסקנות צריך לראות גם מעשים", אמר.

בהמשך לשאלותיה של אמנפור, הקשיח לפיד את הטון וציין כי "כשהמתקן בקום ייסגר ותסתיים העשרת האוראניום, נוכל לשיר הללויה ולהחזיק ידיים. צריך להמתין ולראות מה קורה עם רוחאני. מאז שניצח בבחירות הם התקינו 7,000 צנטריפוגות חדשות. זה נחמד שמאחלים באיראן שנה טובה ליהודים, אני מעדיף שיאחלו לי שנה טובה מאשר יכחישו את קיומה של השואה, למשל. האם זה הדבר האמיתי? מוקדם להגיד."

למרות הספקנות הבוטה, דבריו של לפיד מהווים קרן אור בולטת בדרך ההתבטאות של בכירים ישראלים באשר למתרחש באיראן ולציפיות ממשטרו החדש של רוחאני.

לפיד היה עיתונאי מוביל בישראל עד לפני זמן קצר, הוא פרץ לשמי הפוליטיקה כמטאור והפך לשר האוצר של נתניהו. הוא אחד מארבעת השרים שחברים בפורום ההחלטות הכמוס והחשאי ביותר בישראל, הוא חשוף לכל החומרים ומשתתף בכל הדיונים. בניגוד לנתניהו, פסימיסט מלידה ורואה שחורות מקצועי, לפיד הוא אדם צעיר, אופטימי ומלא חיוניות. הוא לא שמעון פרס, שגם החדשה הרעה ביותר יכולה לשפר את מצב רוחו, הוא אולי סוג של אמצע הדרך, הכלאה בין פרס לנתניהו.

בחודשים האחרונים, מאז הורכבה הממשלה, הפופולאריות של לפיד צוללת (לאחר שהטיל גזירות ומיסים חדשים על מצביעיו); החיבוק הפומבי שלו עם נתניהו גורם לו נזק רב, ולכן ייתכן שהוא השתמש במילים בוטות פחות ואופטימיות יותר באשר לאיראן גם כדי לנתק את החיבוק הזה ולבדל את עצמו מנתניהו. בכל מקרה, האמירה של "מנגינות חדשות" מאיראן היא אמירה נדירה מפיו של מנהיג ישראלי.

שלוש שעות קודם, פתח בנימין נתניהו את ישיבת הממשלה השבועית בהציגו את ארבעת התנאים שצריך לדרוש מאיראן, כתנאי להקלה בסנקציות: הפסקה מוחלטת של העשרת האורניום, הוצאת האורניום המועשר מתחומי איראן, סגירת המתקן בקום והפסקת המסלול הפלוטוגני.

אגב, נתניהו לא הבדיל, בדבריו, בין האורניום המועשר בדרגה ראשונית לבין השלב הבא, של העשרה לדרגת 20%, שנחשבת כ"דרך להעשרה צבאית". יכול להיות שהשאיר את הנושא עמום בכוונה תחילה.

לפיד, לעומתו, בראיון לסי-אן-אן, צמצם את הרשימה לשני תנאים בלבד, אולי כדי להקל על המראיינת, אולי כדי לעצבן קצת את נתניהו ולהיבדל ממנו ואולי בהיסח הדעת. ללפיד יש רגעים רבים של היסח דעת. כשהוא היה בעל טור, זה היה נסלח. כשזה קורה לפוליטיקאי, זה לא נעים.

כדי לפזר את ההפגנה הזו, נתן הנשיא האיראני חסן רוחאני עצמו ראיון, כמה ימים לאחר ההתבטאויות של נתניהו ולפיד, לרשת אן-בי-סי, שם כינה את ישראל "מחרחרת הריב הגדולה של האזור" והאשים אותה בכל הצרות כולן. כשנשאל על עמדת קודמו, מחמוד אחמדינג'אד בעניין הכחשת השואה, ענה: "אני לא היסטוריון, אני פוליטיקאי."

בכך סייע רוחאני להכרעתו הזמנית של הוויכוח בישראל: איראן היא אותה איראן, גם אחרי אחמדינג'אד. ההבדלים הם בניואנסים ובמחוות נטולות ערך. כל זה, עד שיוכח אחרת. זוהי הדעה הישראלית הרשמית.

יש, אגב, דעת מיעוט. בשלב הזה היא נחלתם של אנשי "איפכא מסתברא" מקצועיים ושל אופטימיסטים מושבעים כנשיא שמעון פרס. יש כאלה שמשווים את חסן רוחאני למיכאיל גורבצ'וב. גם הוא, הם אומרים, לא התכוון להפיל את האימפריה הסובייטית שהועמד בראשה כשעלה לשלטון. גם הוא היה מוקף במנגנון אימתני של קומוניסטים שלא רצו לשמוע על פשרה. אבל הוא הבין את המציאות, הכיר בה וזרם איתה.

המציאות מנהלת אותנו, לא אנחנו אותה, נוהג להגיד בכל הזדמנות הנשיא פרס. רוחאני, אומרים בעלי דעת המיעוט, אמנם אינו רפורמיסט באופיו, אבל הוא נשלח לתפקידו על ידי רפורמיסטים, ויכול להיות שיזהה את גודל השעה וירים את הכפפה.

בנושא הסורי, העמדה הישראלית מבולבלת קצת פחות. יותר ויותר בכירים ישראלים נשמעים שווי נפש כשהם נשאלים מה עדיף שיקרה בסוריה: נפילת והיעלמות אסד, או ניצחון והשארות אסד.

ח"כ אביגדור ליברמן, בשיחות סגורות, נשמע השבוע אומר ש"שני המצבים רעים באותה המידה", אמירה סתומה ונחרצת בעת ובעונה אחת.

עד לא מזמן, העמדה הישראלית הרשמית הייתה תמיכה גורפת בהפלת שלטון אסד. היום זה כבר לא נחרץ ולא גורף. העובדה שיש דיווחי מודיעין לפיהם לפחות מחצית ממספר המורדים בסוריה הם אנשי אל-קאעידה וג'יהאד עולמי, טורדת את מנוחתם של מקבלי ההחלטות בירושלים וספקי המודיעין בתל אביב. ישראל תמכה בדיל הרוסי-אמריקאי בעניין אסד, יש אפילו גרסאות שטוענות שישראל דרבנה את הדיל הזה ואולי אפילו המציאה אותו (העניין הזה מוכחש בתוקף בירושלים). נכון לעכשיו, אסד נטול נשק כימי הוא האופציה המועדפת על ידי רבים בישראל, בסוריה העתידית. וזה שינוי משמעותי של ההערכה הקודמת.

בשורה התחתונה, המזרח התיכון חווה עכשיו פניית פרסה מעניינת. עד לפני כמה שבועות הקולות היו בעיקר תופי מלחמה. הסנקציות נגד איראן הלכו וגברו, האופציה הצבאית הלכה וקרמה עור וגידים, בעוד המלחמה בסוריה משתוללת וארה"ב מודיעה, כמעט רשמית, שהיא נערכת למהלומה צבאית על משטר אסד בעקבות השימוש בגז.

השבוע קמנו למציאות חדשה. המהלומה בסוריה ירדה, בשלב זה, מסדר היום. הושג הסדר מדיני שיוביל, אולי, למהלך דיפלומטי כולל. רוחאני ואובמה מתכתבים, האמריקאים לא פוסלים פגישה, האיראנים מדברים במתינות ומוכנים לדיל בנושא הגרעיני. במילים אחרות, יש אור בקצה המנהרה החשוכה. כמאמר הקלישאה, יכול להיות שזו זריחה חדשה, ויכול להיות שזה קטר גרעיני כבד שנוסע מולנו. מתישהו נגלה את האמת.