בנימין נתניהו – בודד בצמרת

בנימין נתניהו הוא ללא ספק תופעה ייחודית בדברי ימיה של הפוליטיקה הישראלית - במשך שנים הוא בודד בצמרת, ללא יריבים פוליטיים שמאיימים על ההגמוניה שלו בראשות הממשלה. ערב ראש השנה הוא יכול להביט סביבו בסיפוק, רק כדי לגלות שעדיין לא קמו לו מתחרים פוטנציאליים להנהגת המדינה.

כבר למעלה מארבע שנים, מאז בחירות 2009, נתניהו הוא שחקן יחיד במגרש הטוענים לכתר ראש הממשלה. למעשה, הפעם האחרונה שבה היתה התמודדות צמודה בינו לבין מועמד אחר על התפקיד היתה בבחירות ההן מול ציפי לבני [2009], אז יו"ר קדימה, שגרפה 28 מנדטים - מנדט אחד יותר ממנו - אך לא הצליחה להרכיב ממשלה. עם התרסקותה הפוליטית של לבני בא גם הקץ על היותה ההבטחה הגדולה לראשות הממשלה, והיא יצאה מהמשחק.

מאז ועד היום נתניהו נותר ללא יריב משמעותי. אמנם בבחירות האחרונות יו"ר העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ', התנהלה כמי שהתמודדה מולו, אך בפועל לא היתה כאן באמת תחרות. יחימוביץ', בניגוד ללבני של 2009, לא נתפסה כמי שקורצה מהחומר של ראשי ממשלה. ללא ניסיון מדיני-ביטחוני, ועם אג'נדה כלכלית חברתית חד-ממדית, הציבור הישראלי לא ראה בה אופציה של ממש.

לעומתה, יאיר לפיד, גיבור הבחירות האחרונות, אפילו לא התיימר להחליף את נתניהו, אלא רמז מראש כי יצטרף לממשלתו. אחרי הבחירות הוא הכריז בראיון בטלוויזיה כי הוא מניח שיהיה ראש ממשלה, אך מאז הספיק להתחרט על האמירה. היחיד בפוליטיקה שיש לו ניסיון מדיני-ביטחוני והיה יכול, לכאורה, לאתגר את מנהיגותו של נתניהו בבחירות האחרונות, היה יו"ר קדימה שאול מופז. אבל כישלונותיו כפוליטיקאי וחוסר ההערכה הציבורית כלפיו הותירו אותו בחוץ.

לרגע אחד במערכת הבחירות היה נתניהו מודאג באמת - כאשר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט התחמם על הקווים, ובדק את האפשרות להנהיג את השמאל-מרכז הפוליטי. בסופו של דבר, בשל העננה המשפטית שריחפה מעליו, סקרים גרועים והיעדר נכונות מצד ראשי מפלגות המרכז והשמאל להתאחד סביבו, אולמרט גנז את תוכניתו ונתניהו נשם לרווחה: הוא שוב נותר לבד.

העובדה שנתניהו היה בפועל מתמודד יחיד על משבצת ראשות הממשלה הצילה אותו מתבוסה. הציבור הישראלי שהתקומם נגד מדיניות ממשלתו במחאת האוהלים רצה שינוי והיה בשל למהפך שלטוני, אבל לא מצא לו תחליף בעמדת ההנהגה. נתניהו יצא מהבחירות בשן ועין – מאחר שזכה במספר מנדטים נמוך הוא נאלץ לוותר על הברית עם החרדים, לצרף לממשלתו את לפיד ואת בנט ולקוות לטוב. אבל למרות ההשפלות הקטנות שספג בדרך נתניהו התנחם שהוא עדיין ראש ממשלה, ושאף אחד לא מערער באמת על הבכורה שלו.

אם חושבים לעומק על קורות נתניהו בשנים האחרונות, מבינים שאלה הם תוצריו של משבר מנהיגות מתמשך, שמציב אותו בעמדה יוצאת דופן כמועמד יחיד. זהו מצב לא בריא, שבו המערכת הפוליטית אינה מצליחה לייצר לו חלופה.

גם בערב ראש השנה הזה, כמו בארבע השנים שקדמו לו, נתניהו יביט מלפניו, מאחוריו ומצדדיו ויגלה שאיש לא נושף בעורפו - לא בליכוד, לא בממשלה ולא מחוץ למערכת הפוליטית. ביום רע במיוחד, אם הוא ממש מתאמץ, הוא יכול להיות מוטרד (זה קורה לו לפעמים) מהאפשרות הערטילאית שאולמרט יזוכה, יהפוך לפתע לפופולרי ויאחד מאחוריו את גוש השמאל-מרכז. מלבד אולמרט, גם גבי אשכנזי האהוד הדאיג בעבר הקרוב את נתניהו, אבל החלטת היועץ המשפטי לממשלה לפתוח נגדו בחקירה פלילית בפרשת הרפז הוציאה את הרמטכ"ל לשעבר מהמערכה עד להודעה חדשה.

גם בתוך הליכוד - שממה. שר הביטחון משה (בוגי) יעלון צובר אמנם תאוצה בשל תפקידו ותפקודו וזוכה לציונים נאים בסקרים, אך הוא עדיין רחוק מלהיות יריב משמעותי. בנוסף, ברגע שנתניהו יריח שינוי מגמה בחזית של יעלון הוא כבר ידאג לנטרל אותו, כפי שעשה למשה כחלון, שר התקשורת המצטיין, שרכש את לב הציבור.

נתניהו הוא עוף החול של הפוליטיקה הישראלית. כהונתו השנייה בראשות הממשלה לא השאירה חותם, ולא נעשו בה מהלכים גדולים זולת הישרדותו הפוליטית המרשימה. נתניהו לא עשה שלום, לא יצא למלחמה, והצליח להחלץ מהמחאה החברתית רק משום שלא היה לו מתחרה שנתפס בציבור כראוי להחליפו.

כעת, אחרי השפל של החודשים האחרונים, נתניהו חווה פריחה מחודשת. התנעת המשא ומתן עם הפלסטינים הקפיצה מיד את מדד הפופולריות שלו, וסדר היום המדיני-ביטחוני מעניק לו אוטומטית יתרון כמבוגר האחראי מול כל האחרים. בימים כאלה, יאיר לפיד ונפתלי בנט בולטים בהשוואה אליו בחוסר ניסיונם ובוסריותם. הדרך שבה נתניהו מתמרן את המצב העדין מול סוריה זוכה לשבחים גם מצד יריבים פוליטיים באופוזיציה, כמו יחימוביץ' ומופז.

אבל לא רק סדר היום לצדו. גם הססנותם של נשיא ארצות הברית ברק אובמה וראשי המדינות באירופה מול הקטסטרופה בסוריה משרתת את נתניהו. לנוכח חולשתה של המנהיגות העולמית, דבריו על תקיפה עצמאית באיראן כדי למנוע שואה שנייה אינם נראים פתאום מתלהמים או מנותקים מהמציאות. ולצד כל אלה, צריך גם לציין שנתניהו צלח כמעט ללא פגע את תקציב הגזרות שנחת על ראשו של מעמד הביניים, כשאת כל האש סופג שר האוצר לפיד. אז מה הפלא שבסקרים האחרונים הוא שוב ממריא.

ערב ראש השנה התשיעי של נתניהו כראש ממשלת ישראל (מניין שלוש הקדנציות יחד) אפשר לומר שימי השפל שחווה מאז הבחירות נמצאים מאחוריו. בגיל 63 הוא עדיין צעיר מספיק להתמודד על כהונה רביעית, והוא אכן שואף לכך ואולי ליותר מזה. כבר כיום הוא מחזיק בתואר ראש הממשלה הוותיק ביותר בתפקיד, אחרי דוד בן גוריון.

אבל שלא כבן גוריון, לנתניהו אין עדיין מורשת, אלא אם כן מחשיבים את "האיום האיראני." גם הוא מבין שיגיע הרגע שיקום לו איום פוליטי מתוך השמאל-מרכז. אולי הפחד הזה, והאינסטינקט ההישרדותי הטבוע בו, יובילו אותו לחצות את הרוביקון אל הסדר מדיני היסטורי עם הפלסטינים.