צה"ל לקראת שינוי היסטורי ודרמטי

לפני כמה שבועות [14 במאי] פרסמתי כאן שיחה ארוכה עם קצין בדרגת אלוף שהשתחרר לא מזמן מצה"ל. בשיחה, בעט הקצין, שביקש להישאר בעילום שם, בכל המוסכמות שהתנחלו בלב הקונצנזוס של מערכת הביטחון הישראלית משך שנות דור.

אין צורך, הוא אמר, בכל כך הרבה טנקים; אין צורך, הוא קבע, בכל כך הרבה מטוסים; צריך לשנות את התפיסה הביטחונית הישראלית ולעדכן אותה מול מה שקורה בעולם הערבי בכלל, ומה שקורה ועוד יקרה בשדה הקרב העתידי בפרט.

חלפו, כאמור, כמה שבועות, והרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ פרסם השבוע את התוכנית הדרמטית לשינוי פניו של צה"ל בקול רעש גדול. מהתוכנית עולה שישראל מתכוונת לוותר על אחוזים ניכרים מכוחות היבשה שלה, על מאות טנקים, על עשרות מטוסי קרב, על אלפי אנשי קבע. ישראל מבינה שהסיכוי שתעמוד מול צבאות סדירים גדולים, מבוססי שריון, בעידן הבא, שואף לאפס. צבאות כאלה עוברים מן העולם, יחד עם המדינות שהחזיקו, אימנו ומימנו אותן.

סוריה הייתה עד לפני שנתיים מדינת לאום יציבה עם צבא סדיר גדול, מבוסס שריון. סוריה איננה עוד. מצרים הייתה מדינת לאום יציבה עם צבא ענק, מודרני ומאומן, המבוסס על נשק מערבי מתקדם. הצבא עוד שם, המדינה מתנדנדת. מצרים הנוכחית היא "האיש החולה על הנילוס", שרויה בכאוס פנימי שאין לו סוף, פושטת רגל, שנזקקת לקצבאות ונדבות שמעבירות מדינות המפרץ (עד שארה"ב תחליט אם הייתה שם הפיכה צבאית, או שלא). לבנון שסועה מבפנים. ירדן מתנדנדת.

האיום הקונבנציונלי על ישראל הוסר. במקומו, נקבצים להם איומים אחרים, הדורשים סוגים אחרים של מענה. ישראל, לשם שינוי, מבינה את השינוי.

למרות שאף אחד עוד לא מסוגל לנבא לאן ייקח אותנו "האביב הערבי", הרי שחלק מהתוצאות של התהליך ההיסטורי הזה כבר כאן. הסדר הישן איננו עוד. יחד עם כל אלה, מתחלפים גם הסיכונים, ישתנו גם המלחמות. לא עוד אלפי טנקים המאיימים אלה על אלה, עם ארטילריה כבדה וכוחות רגלים. אנחנו עוברים למלחמות בטרור, לאיומי רקטות וטילים ("אש מנגד"), לסכנת גרעין.

באיחור קל, אך מוטב מאוחר מאי פעם, זורם גם צבא ההגנה לישראל עם המציאות המשתנה הזאת. השינויים שהוכרזו בו הם היסטוריים, דרמטיים, קשים לעיכול על ידי קיבה ישראלית רגילה.

הישראלים נולדו מתוך טראומה אחת, השואה, שצרובה בגנטיקה הקיבוצית שלהם לנצח. הם גדלו אחר כך על ברכיה של טראומה נוספת, מלחמת יום הכיפורים, שחידדה בהם את החשש מ"חורבן בית שלישי". ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד מלחמה. מקסימום, לסיים בתיקו, כפי שהסתיימה אותה מלחמה ארורה באוקטובר 1973, בה נתפסה ישראל שאננה, זחוחה ולא מוכנה, וכמעט הוכרעה.

אין ישראלי שלא תרעד לו היד, אם יצטרך לחתום על קיצוץ משמעותי כזה באמצעים ובכוחות להגנתו. הטנקים של צה"ל הם חומת המגן של עם ישראל מפני השלכתו לים. חיל האוויר מכונה על ידי הישראלים כ"פוליסת הביטוח של העם היהודי".

אחת התמונות הלאומיות המעצבות את הנפש הישראלית היא המטס ההוא של שלושה מטוסי אף-15 מעל מחנה הריכוז באושוויץ. המטס הזה התקיים בשנת 2003, ויזם, הגה והוביל אותו טייס בשם אמיר אשל, שרבים מבני משפחתו נספו בשואה. היום אשל הוא מפקד חיל האוויר. אם תהיה תקיפה ישראלית באיראן, אשל יהיה זה שיתכנן ויוביל אותה.

במטס ההוא מעל אושוויץ, הפר אשל ביודעין הסכמה מוקדמת עם הרשויות של פולין, שקבעו רום גבוה במיוחד לטיסה. אשל החליט שמדובר בתמונה חשובה בהרבה מענייני בירוקרטיה ולוגיסטיקה, והוביל את המטס בגובה נמוך מאוד מעל המחנה בו נרצחו מעל מיליון יהודים.

התמונה ההיא ניצבת מאז ועד היום ברבות מהלשכות של אלופי צה"ל ומפקדי חיל האוויר לדורותיו. השאלה המנקרת "האם הייתה השואה יכולה להתרחש אם היה לעם היהודי חיל אוויר וצבא", ממשיכה לנסר.

זוהי הנפש הישראלית-יהודית, אלה הפחדים שלה, ועל הרקע הזה ניתן להבין עד כמה בעייתי הוא המהלך שכורת מצה"ל איברים רבים, מקטין אותו ומגביל אותו, אל מול המציאות שלא הופכת להיות פשוטה יותר. האפשרות לשואה שלישית, שמעיבה כענן קבוע מעל חייו של כל ישראלי באשר הוא, הופכת כל מהלך כזה של הקטנת הכוח לאירוע היסטורי השואב ממבצעיו תעצומות נפש.

לא רבים יודעים, אבל האוגדה הגדולה, היקרה והחשובה ביותר בצה"ל, כבר שנים לא מעטות, היא היחידה המכונה "8200", יחידת ההאזנות והמודיעין הענקית של חיל המודיעין הצבאי הישראלי. היא שואבת אליה את כל המוחות המבריקים, הקודחים והיצירתיים ביותר בקרב הנוער הישראלי, והיא זו שאחראית על חלק ניכר מהמודיעין המשובח, האיכותי והנדיר, שמאפשר לצה"ל לעשות מה שהוא עושה מדי פעם.

גיבורי המלחמה העתידיים של ישראל לא יהיו עוד הטנקיסטים המאובקים, הטייסים האלמונים או הצנחנים אדומי הכומתה. הגיבורים הם אותם גיקים, האקרים, עכברי רשת והייטק, שרובצים באולמות ובחדרים של המודיעין הישראלי ומפציצים את הבוסים שלהם ברעיונות, פיתוחים ואמצעים חדשים.

ישראל היא מובילה עולמית מוכרת בתחום ההייטק, כשיחידה 8200 ודומותיה בצה"ל, בשב"כ ובמוסד הם החממה בה גדלים הסטארט-אפיסטים הישראלים של מחר.

עוד מעט, כשצה"ל יתחיל לקלוט את מטוסי ה"חמקן" (F-35), ולקרקע תמורתם את המטוסים הוותיקים שלו, חיל האוויר הישראלי יקטן ויחכים, במקביל. היום יש בו מאות מטוסי קרב. בתוך כמה שנים, תיגרע מהמצבה הזו כמות של עשרות מטוסים.

חיל האוויר של צה"ל הוקם כדי "להגן על שמי המדינה", אלא שהתפקיד הזה השתנה לנו. אין מסביב חילות אוויר יריבים משמעותיים, שיכולים לחדור לשמיים הישראלים הצרים. מה שיש זה עשרות אלפי רקטות וטילים. נגד אלה, חיל האוויר לא יכול לעשות הרבה. ולכן, החשיבות של מספר מטוסי הקרב יורדת, ולעומתה גדלה מאוד החשיבות של היכולת של מטוס בודד לפגוע במספר רב של מטרות במקביל, מטווח רחוק, ובדיוק מרבי. בדיוק את זה תקבל ישראל מה"חמקן", שנחשב למטוס הקרב המאויש האמיתי האחרון.

שדות הקרב הולכים להיות רובוטיים, טכנולוגיים, מוקטנים לרמת המיקרו והננו, מבוססי מודיעין מדויק ופיתוחים שיאפשרו למלחמה להתרחש עם מינימום מגע יד אדם. בתחומים הללו מובילה ישראל על אויביה בשנות אור רבות, אבל כל זה מתגמד מול פצצה איראנית אחת, המורכבת על טיל שיהאב איראני ארוך-טווח, שאמור לאיים על תל אביב, או פריס, או וושינגטון.

ומהפכה אחרונה לסיום: ממשלת ישראל אישרה השבוע את "חוק השוויון בנטל". גם כאן, מדובר במהלך היסטורי מטלטל, שספק אם אכן יקרה בשטח. לא רק הערבים משתנים, גם מדינת ישראל כבר אינה מה שהייתה פעם, כשהציונים הראשונים החולמים הקימו אותה.

בישראל של היום, מספר הילדים החרדים או הערבים מתקרב ל-50%. בעוד כמה שנים יהיו במחזור הגיוס של בני ה-18 בישראל יותר ילדים שלא יתגייסו לצה"ל, מכאלה שכן. ממוצע הילודה בקרב החרדים והערבים הישראלים גבוה בהרבה מהילודה אצל האוכלוסייה הישראלית שנושאת בנטל ההגנה (אם כי גם האוכלוסייה הישראלית הזו פורייה בהרבה מהאחוז הממוצע במערב ובעיקר באירופה). ככל שהזמן חולף, כך הולך המצב הזה והופך לבלתי נסבל. אם את הפטור שמוענק לצעירים הערבים עוד אפשר להבין (קשה לצפות מהם להתגייס לצה"ל ולהלחם נגד אחיהם, קשה לצפות מצה"ל לגייס אותם), הרי שבכל הקשור לישראלים החרדים, שחלק מהם כלל אינו ציוני, יש קרע חמור שהולך ומעמיק.

יאיר לפיד, עד לא מזמן עיתונאי פופולארי ובחודשים האחרונים שר אוצר (פופולארי קצת פחות), גרף 19 מנדטים בבחירות האחרונות על הטיקט הזה. בהשראתו, קיבלה הממשלה את החוק החדש שקובע שהחל מעוד ארבע שנים, תגייס מדינת ישראל לשורות צה"ל גם את החרדים, למעט מכסה של כ-1,800 "עילויים" שיקבלו אישור מיוחד להמשיך ללמוד תורה.

זהו חוק היסטורי, שקורע את החברה הישראלית מבפנים, מטלטל את הסטטוס קוו ומאיים להצית מלחמת אחים. מאז קיבלה הממשלה את החוק, הותקפו חיילים חרדים רבים בשכונות חרדיות קיצוניות. בשנים האחרונות החלו החרדים להתגייס, במספרים קטנים, אך משמעותיים. כעת, כשזה הופך לכפיה מטעם המדינה, התגובה שלהם קיצונית ואלימה. במקום לתקן את העיוות, נוצרת סכנה שהוא יחריף, תוך כדי הרס המרקם העדין והרגיש שבין חילונים לחרדים בישראל.

יש עוד ארבע שנים עד שנגיע לדד-ליין ונדע אם היוזמה הזו הצליחה, או נכשלה. נדמה לי שאף צד מהצדדים הניצים בישראל אינו יכול להרשות לעצמו שתיכשל. ארבע שנים במזרח התיכון הן הרבה זמן, בישראל זה נצח אמיתי. עד אז, לך תדע מה יהיה כאן, איזה אביב יפרוץ באיזו מדינה, מי יקום ומי ייפול. אז הישראלי המצוי עושה עכשיו מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: זורם, מתפלל, ומקווה לטוב.