דילוג לתוכן העיקרי

המלחמה בסוריה: כמה הנחות יסוד שהתנפצו

ההיסטוריה הקרובה (במונחים של המזרח התיכון) מלמדת שהדברים באזור נחתכים על-פי האינטרסים של המעצמות.
Russian President Vladimir Putin (R) and Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu attend a news conference at the Bocharov Ruchei state residence in the Black Sea resort of Sochi, May 14, 2013. Putin said on Tuesday it was important to avoid actions that might aggravate Syria's civil war, a veiled warning against foreign military intervention or arming anti-government forces. REUTERS/Maxim Shipenkov/Pool (RUSSIA - Tags: POLITICS) - RTXZLY6

 בסוף השבוע האחרון התנפצו בקול רעש גדול כמה הנחות יסוד שרווחו בשנתיים האחרונות לגבי המתרחש בסוריה. אלה הוליכו את הציבור הישראלי, ובמידה רבה את מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והביטחוני, במשך יותר משנתיים. להלן המרכזיות שבהן:

  1. התערבות בינלאומית בסוריה היא בלתי נמנעת. במוקדם או במאוחר ייאלץ העולם החופשי לפעול כדי להציל את האזרחים מידיו של אסד וצבאו.

  2. תקיפה ישראלית בסוריה תפחיד את אסד, ותגרום לו להימנע מלהעביר נשק לחיזבאללה או מלתקוף בחזרה.

  3. הסיוע של קטאר וטורקיה למורדים עשוי לשנות את מאזן הכוחות.

  4. התפוח (בשאר) נפל רחוק מהעץ (חאפז). לפי תפיסה זו, בשאר פוחד מהצל של עצמו, וכל משב רוח קל מוציא אותו מאיזון (וכך גם עוצבה, אגב, דמותו הסאטירית בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית בישראל "ארץ נהדרת" – ועל כך בהמשך).

  5. הערכות המודיעין הישראלי מעניקות תמונת מצב הולמת, שעל בסיסה ניתן להחליט כיצד לפעול בהקשר של סוריה.

  6. "משטרו של אסד יופל בתוך שבועות ספורים" (שר הביטחון אהוד ברק – 11 בדצמבר, 2011).

ואז, בין יום, או ליתר דיוק - בסוף שבוע אחד, התברר לכולם שלא נלקח בחשבון הפרמטר החשוב ביותר בניתוח המצב במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט. הנחת היסוד היא שמאז ימי הסכם סייקס-פיקו, המשחק האסטרטגי באזור הוא אותו משחק, ורק השחקנים מתחלפים.

ב-16 במאי 1916, עוד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נחתם הסכם סודי בין צרפת לאנגליה על חלוקת הלבנט לאזורי שליטה בלעדיים לאחריה. כל ההבטחות וההסכמים טרם ההסכם נדחקו הצידה מפני השאלה: איזה נתח תקבל כל מעצמה מסוריה, מירדן, מלבנון ממערב טורקיה, מעיראק ומהמפרץ. זה היה כל הסיפור: שמירה על האינטרסים האסטרטגיים של שתי המעצמות הגדולות באותה תקופה - האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית.

מאז חלפו כמעט מאה שנים. המעצמות התחלפו, ועכשיו אלו הן רוסיה וארה"ב שיקבעו כיצד תיגמר המלחמה בסוריה ומה תהיה דמותה לאחר מכן. לא אסד, לא המורדים, לא סעודיה ולא קטאר, ובטח לא ישראל.

בסוף השבוע האחרון (17 במאי) נשלחו 12 ספינות קרב רוסיות לפטרל סביב הבסיס הימי הרוסי בסוריה כדי להפגין נוכחות. רמז עבה, כנפחה של נושאת מטוסים, כדי שאיש לא יעלה כלל על דעתו להחליט לבד על עתידה של סוריה ועל עתידו של אסד, מבלי לקחת בחשבון את האינטרס האסטרטגי של מוסקבה. בארה"ב ובישראל לא החמיצו אותו.

לברית המועצות לשעבר היו אינטרסים אסטרטגיים בסוריה מאז אמצע שנות השישים. גם לרוסיה יש אינטרסים אסטרטגיים בסוריה. למעשה, זהו הבסיס הקדמי הגדול היחיד שנותר לה במזרח התיכון. לא איש כמו פוטין יוותר עליו. בטח לא מסיבות הומאניות. בטח ובטח לא כאשר באופן סימטרי נחשבת ישראל בעיניים רוסיות לבסיס האמריקאי הקדמי, החשוב והעיקרי באזור.

כל זה מעמיד באור מעט מגוחך את מסעו של בנימין נתניהו למוסקבה בשבוע שעבר (14 במאי). ראש הממשלה ניסה להניא את פוטין מכוונתו למכור את טילי ה-300-S לאסד – צעד בעל השלכות מרחיקות לכת מבחינת חיל האוויר הישראלי. האם הוא באמת סבר ששיחה מלב אל לב עם פוטין תשנה את תמיכתו באסד?

בסוף השבוע האחרון, המציאות הוכיחה כי הערכותיו של המודיעין הישראלי, לפיהן אסד עומד ליפול בקרוב, היו מוקדמות, במקרה הטוב. ולא רק זאת: בכיר ישראלי צוטט "בטיימס" הלונדוני (18 במאי) כאומר שבמצב הנוכחי, אסד אפילו טוב לישראל. על פי אותו ציטוט: "עדיף השטן שאנחנו מכירים, מאשר השדים, אותם ניתן רק לדמיין, אם סוריה תיפול לכאוס, וקיצוניים מרחבי העולם הערבי ישיגו בה דריסת רגל''.

השאלה הנשאלת היא איפה הם היו קודם. אני מתכוון לאלה המכונים "מקבלי ההחלטות בישראל", אותם "בכירים" שמצוטטים בעיתונים.

אם פרשן פוליטי, מדיני או צבאי, טועה בהערכותיו - הנזק המירבי חל על שמו או על שם כלי התקשורת שבו הוא כותב. פרשנים וכתבים נסמכים בעיקר על חומר גלוי, ולעיתים רבות על הדלפות מכוונות של מקורות אינטרסנטיים.

אבל סיבוב הפרסה שעשתה ישראל בשבוע האחרון לגבי אסד מעלה תהייה לגבי אלה העומדים מאחורי האסטרטגיה הביטחונית שלנו. האם איש לא ידע לפני השבוע האחרון מה שאסד אומר בגלוי שמדינתו הפכה לערב רב של ארגוני טרור ? במקום להתייחס לדברים, לנתח אותם ולהתארגן לגרוע מכול, העדיפו בישראל לזלזל בו. הפרודיות שרצו עליו בתוכניות הטלוויזיה בישראל (ארץ נהדרת), הציגו אותו כפחדן, כהססן – בקיצור "חנון", שלא יחזיק מעמד בלחץ שמופעל עליו. זאת, לעומת המנהיגים שנתפסו כ"חזקים", כמו מובארק וקדאפי. ואולי זהו, בעצם, שורש הטעות: ההשוואה למנהיגי מצרים ולוב שהודחו מכסאם במהרה. אני לא רוצה לחשוב על האפשרות שגם המנהיגים בישראל מושפעים מפרודיות בטלוויזיה.

שיא השיאים של חוסר ההבנה בישראל לגבי המתרחש בסוריה בא לידי ביטוי, כאמור, בדבריו של אהוד ברק. בהיותו שר ביטחון, "נתן" ברק לאסד שבועות ספורים עד שייפול. הדברים נאמרו לפני כשנה וחצי. מאז, ברק נפל ואסד נותר על כסאו.

על בסיס מה הוא העריך כך? אמ"ן מחקר? מומחי ביטחון בינ"ל? סביר מאוד שההערכה הייתה על בסיס אותה תדמית חלשה של בשאר אסד. חסר עמוד שדרה , חסר ניסיון מנהיגותי, ילד שקיבל בירושה שלטון, בו כולם מסובבים אותו סביב אצבעם הקטנה.

אך אסד ומקורביו הבינו שמי שרוצה לשרוד צריך לדעת מהם הכוחות האמיתיים הקובעים את מאזן האימה המזרח תיכוני. והוא הוכיח שאת זאת הוא יודע.

12 ספינות קרב רוסיות שמשייטות באזור הן הוכחה אחת לכך. החלטתו לכוון טילים לעבר תל-אביב למקרה של תקיפה ישראלית נוספת היא הוכחה שנייה.

מסקנה: האיום על בשאר שאם יעז לתקוף את ישראל (בתגובה לתקיפות עליו) הוא לא ישרוד, לא ממש עבד.

אבל זה לא מונע מישראל להמשיך במשחקי המלחמה. "גורמים ביטחוניים" ו"מקבלי החלטות" ששואלים את עצמם מה טוב יותר לישראל – אסד או המורדים - ובאילו פעולות צריך לנקוט, כאילו יש להם השפעה כלשהי על המצב.

היטיב להגדיר זאת רק ראש אמ"ן לשעבר, אורי שגיא, שקם, כנביא בעירו ואמר: "מי אנחנו שנקבע? אילו כלים יש לנו כדי לקבוע מי ישלוט ואיך ישלוט בסוריה השכנה?"

האם לא פשוט יותר היה לפתוח את הערך "סייקס-פיקו" באנציקלופדיה? 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles