יש עם מי לדבר – בקהיר

המתיחות הגוברת ביחסי ירושלים וקהיר, במיוחד מאז נפילתו של חוסני מובארק, איננה מורגשת באקדמיה המצרית. לצד העוינות, בקמפוסים ובחוגי האינטלקטואלים, נחשבת ישראל מקור לעניין וסקרנות רבה, שיפתיעו בוודאי רבים מן הישראלים.

בתשע מתוך ארבעה עשרה האוניברסיטאות הממשלתיות במצרים קיימים חוגים לעברית, בהן גם אוניברסיטת אל-אזהר האיסלאמית. קרוב ל-20 אלף סטודנטים לומדים עברית באוניברסיטאות אלה בכל זמן נתון, רובם בפקולטות ללימודי המזרח. מדי שנה מסיימים לפחות 2,000 סטודנטים תואר ראשון המשלב לימודי עברית.

נוסף על לימודי העברית, עסוקים אקדמאים מצרים בנושאים רבים הקשורים בחברה הישראלית ובתרבותה. מפעל התרגומים מעברית לערבית, שרובו יוזמה פרטית, כולל כותרים מצליחים מאוד שיצאו בישראל. המצרים מתעניינים רבות גם בפוליטיקה ישראלית וביהדות.

ד"ר יוסי אמיתי, חוקר מצרים המודרנית, כיהן במשך ארבע שנים כראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. מוסד זה פועל מכספי האוניברסיטאות בישראל, ופעילותו מעוגנת בהסכם השלום בין המדינות. אמיתי, שבקי היטב בשפה הערבית, הירבה לבוא במגע עם מצרים אקדמאים.

"הגעתי למסקנה שלמרות שיש בקהיר עוינות כלפי ישראל, הרי שיותר מכך קיימת שם סקרנות גדולה מאוד. אנשים מחפשים לפצח את הקוד הישראלי. להבין מה מניע את ישראל ולאן פניה מועדות."

המוטיבציה של מצרים להכיר את ישראל והעברית מגוונת. אחדים ייחלו להשתלב בעסקים עם ישראל, בטרם נגוזה התקווה הזו בשל הצינה הפוליטית בין המדינות. אחרים קיוו להשיג עבודה בשירותי המודיעין, או להשתלב בכלי התקשורת כמומחים לענייני ישראל. ויש שעשו זאת מתוך סקרנות, או חובה אקדמית בלימודי שפה זרה.

ד"ר אמיתי מגלה, שלימודי העברית במצרים החלו כבר בשנת 1933, בימי המלך פואד והמנדט הבריטי. לימים סייעו המצרים לאחיהם הערבים, במיוחד בלוב ובסעודיה, לייסד חוגים לעברית במוסדות האקדמיים של טריפולי וריאד.

"עיקר ההתעניינות המצרית בישראל נוגעת למבנה הממשלה, למפלגות, למוסדות האמנות והתרבות בישראל. נשאלתי על כך רבות. אחד ממורי העברית הבולטים במצרים, ד"ר מנסור עבד אל-ווהאב, מתורגמנו מעברית של הנשיא מובארק, כתב את תזת הדוקטורט שלו על תיאטרון 'הבימה'. הוא הכיר שמות של שחקנים רבים ושל מחזות שהוצגו שם מאז ארץ-ישראל המנדטורית. נפגשתי אתו והוא הפגין ידע עצום בנושא."

על מדפי הספרים בקהיר ניתן היה למצוא בעשור האחרון תרגומים לערבית של מיטב הרומנים שיצאו לאור בישראל. בהם את "מיכאל שלי" של עמוס עוז, "מוצרט לא היה יהודי" של גבריאלה אביגור-רותם ו"יסמין" של אלי עמיר. בתחום ספרות העיון, תורגמו בשנים האחרונות מחקרו של ד"ר יוסי אמיתי על השמאל המצרי, ספרו של ישראל קנוהל "מאין באנו", וספרו של אביגדור שנאן "אותו האיש - יהודים מספרים על ישו". באגף הספרות היהודית, תרגם ד"ר מוסטפא עבד אל-מעבוד את ששת סדרי המשנה לערבית. 

מוחמד סייף נסר, מגיש בערוץ הטלוויזיה של BBC  בערבית, החל את דרכו המקצועית בערוץ "הנילוס", שהקדיש בעבר רצועה יומית בת שעתיים למהדורת חדשות בעברית. העברית שלו מצוינת, והוא הסתייע בה רבות בבואו לסקר עבור התחנה הבריטית את מערכת הבחירות ה-19 לכנסת בינואר השנה. הוא רכש אותה בחוג ללימודי המזרח באוניברסיטת קהיר.

"אתה יכול למצוא במצרים צעירים אינטליגנטים שמדברים עברית טובה, ואם הם פוגשים ישראלים ומדברים בשפתם, קשה לדעת שהם מצרים בכלל", הוא אומר.

"כשהייתי צעיר, שמעתי רבות מאבי סיפורי מלחמה, ולא הבנתי: מצד אחד, ניהלנו נגד ישראל ארבע מלחמות, כלומר, זו מדינה עוינת. מצד שני, לנגד עיני ראיתי כיצד אישים ישראלים ביקרו במצרים והתקבלו בכבוד רב. רציתי לפענח את הסתירה, ואולי זה מה שמשך אותי ללמוד עברית."

סייף מספר כי במסגרת לימודיו בחוג, נחשפו הוא וחבריו ללימודי היסטוריה ישראלית ויהודית, לכתבי ח.נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, וכמובן קראו עיתונות עברית. "חקרנו את תדמיתו של הערבי בספרות העברית, את התנועה הקיבוצית ואיך היא השתקפה בספרות העברית. ביצענו מחקרים שמבוססים על התנ"ך, ועוד נושאים שלקוחים מהחיבור בין ספרות עברית להיסטוריה."

רבים מן המחקרים המצריים על אודות ישראל עוסקים בפוליטיקה, או בממשק בינה לבין היצירה הספרותית או התרבותית. ד"ר עבדו רמדאן, עיתונאי בקול קהיר, חקר את תנועת השמאל "שלום עכשיו", לפי ביטוייה בספרות העברית. רמדאן בחן יצירות של ארבעה סופרים ישראלים, ובדק את השתקפות פעילותה של התנועה בכתיבתם. הארבעה הם דויד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב יהושע וסמי מיכאל.

"ניסיתי לבחון כיצד ביטאו סופרים ישראלים את הרעיונות של שלום עכשיו, ועד כמה התנועה הזאת הצליחה להביא לשינוי בחברה הישראלית", הוא מספר, "במצרים, ייחסו לתנועה השפעה גדולה על הציבור הישראלי. מצאתי שהיא אכן עשתה שינוי, אבל לא במידה שציפינו מתנועה כזו לחולל בחברה הישראלית."

הבה חמדי, בוגרת החוג ללשונות מזרחיות באוניברסיטת קהיר, היא דוגמה לדור צעיר של מצרים שרכשו עברית מצוינת באמצעות המדיה החדשה – אינטרנט וערוצי טלוויזיה בלוויין. היא בקיאה מאוד בפוליטיקה הישראלית, אבל גם בתרבות הצריכה העכשווית, כמו להיטי הריאליטי המשודרים בטלוויזיה הישראלית.

"ידעתי שאני רוצה לדבר בז'רגון של הישראלים, כולל הסלנג", היא אומרת בעברית רהוטה, כמעט נטולת מבטא, "שאלתי את עצמי היכן אוכל לרכוש את העברית ברמה כזו, והגעתי למסקנה שהכתובת הנכונה היא חדרי השיחות (הצ'ט) הישראלים ברשת."

הבה נכנסה לחדרי השיחות, הזדהתה כמצרייה וכתבה עברית. "ברגע שהבינו שאני ערבייה, קיללו אותי, שחבל על הזמן. ממש חבל"ז איזה קללות. אני לא האמנתי למה שראיתי..."

בלימודיה באוניברסיטה חקרה חמדי רבות יצירות מן הספרות העברית. "עסקתי, בין השאר, ברומן של סמי מיכאל, 'יונים בטרפלגר', ובמחזהו של יהושע סובול 'הפלשתינאית'. לסובול יש סגנון כתיבה מרתק."

למרות העיסוק הנמרץ במצרים בענייני ישראל, עדיין נחשבים אלה שנושאים אותו על גבם כבעלי עניין חשוד. מוניר מחמוד, מדריך טיולים מקהיר, בקיא בעברית זה יותר משלושים שנה. הוא הקים מכון פרטי ללימודי שפות, המציע לציבור הרחב גם לימודי עברית. מוניר מספר, כי תפיסות פוליטיות שהונחלו לציבור המצרי במשך עשרות שנים מונעות מהמצרי הממוצע לגעת בכל ביטוי של תרבות ישראלית.

"אנשים תוקפים אותנו ואומרים, מה לכם עם העברית, עם ישראל? לעתים אני נאלץ לומר לאנשים אלה – אתם רוצים לשנוא את ישראל? בבקשה, אבל לפחות תעשו זאת על רקע של ידע", הוא מספר, "יש שלא מבינים מדוע אנחנו מתעניינים בישראל ובעברית. אין לזה קשר עם אהבת ישראל או שנאתה. ולמרות כל זה, בסימפוזיונים שאנו מארגנים במכון בנושאים הקשורים בישראל, אנחנו חשים בצימאון רב אצל המשתתפים לדעת עליה יותר."

העיתונאי מוחמד סייף אופטימי. לדעתו, השפה היא המפתח. "ישראל ומצרים סובלות מבעיית אמון הדדית. כשאתה נושא ונותן עם מישהו שאתה מכיר את שפתו ואת הלכי הרוח שלו, הפערים האלה עשויים להצטמצם."