לידיעת הממשלה הבאה: גם הרתעה אמינה עולה כסף

אפשר להמר שההשקעה הכספית בבניית יכולות צבאיות מול איראן תימשך גם בממשלה הבאה – ללא כל קשר להרכבה. על רקע הגירעון העצום בתקציב 2012 שנחשף לפני מספר שבועות, 39 מיליארד שקלים, האשים ראש הממשלה לשעבר אולמרט את נתניהו בהוצאת 11 מיליארד שקלים מיותרים מתקציב המדינה על "הזיות הרפתקניות". אבל קשה להעלות על הדעת ראש ממשלה ישראלי שלא היה משקיע בהכנת אופציה צבאית לעצירת הגרעין האיראני. וגם אם האופציה הזו לא תתממש, עצם היכולת לאיים בה עשוי להתברר כהשקעה טובה לטווח ארוך.

גם נתניהו ה"חדש", זה שבנאום הניצחון/הפסד שלו בליל הבחירות גילה פתאום את ה"חתירה לשלום" כאחד מעקרונות היסוד של ממשלתו, עדיין הציב את המאבק באיראן כאתגר הראשון במעלה של ממשלתו העתידית. כל מי שפגש את נתניהו בשנים האחרונות לא יכול היה שלא להתרשם כי הוא רואה בעצירת תוכנית הגרעין של טהרן את משימת חייו, שליחות שההיסטוריה הטילה עליו. השליחות הזאת, שנעדרה לחלוטין ממערכת הבחירות, תצוף ותעלה על סדר היום כשתושלם הרכבת הממשלה.

בנאומו באו"ם בספטמבר, סימן נתניהו את הקו האדום המפורסם שלו לגבי איראן: יצור של 250 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 20%. בקצב הייצור הנוכחי, ובהנחה שלא יסיטו שוב חלק מהחומר הבקיע לשימושים אחרים, עומדים האיראנים לחצות את הסף הזה כבר בחודש מארס, או לכל המאוחר באפריל. בזמן הזה ינסה נשיא ארה"ב אובמה לפתוח בדיאלוג ישיר מול האיראנים, מאמץ שצפוי להימשך לפחות עד אחרי שייבחר נשיא חדש באיראן בחודש יוני. אם עד הקיץ לא תסתמן פריצת דרך מפתיעה במגעים מול איראן יעמוד נתניהו, שוב, מול השאלה: לתקוף או לא לתקוף?

כבר בסתיו 2010 העלה לראשונה נתניהו את רעיון התקיפה באיראן כתוכנית מעשית. ראשי מערכת הביטחון אז בלמו אותו. וממילא, טען מאוחר יותר שר הביטחון ברק, צה"ל לא הכין את היכולות הנדרשות לפעולה כזאת. מאז, אישר הקבינט פעם אחרי פעם תקציבים מיוחדים לפיתוח יכולות מול איראן, השקעה שהסתכמה ב-11 מיליארד שקל, כפי שחשף אולמרט. "זו הוצאה על מהלכים שלא בוצעו ולא יבוצעו", טען ראש הממשלה לשעבר, והאשים את נתניהו בהשקעה ב"הזיות הרתפקניות".

חלק מהסכום הענק הזה הוצא על פרויקטים ידועים, כמו רכישת צוללת שישית מגרמניה, וחלקו על פרויקטים חשאיים, "קופסאות שחורות" שהופיעו ללא פירוט בתקציב המדינה, מחוץ לתקציב הבטחון. אולמרט בחר לתקוף את נתניהו על רכישת הצוללת השישית, וזאת בניגוד להמלצת הצבא (האמת היא שצה"ל לא התנגד לרכישת הצוללת הזו, אם כי הצביע על מערכות אחרות כדחופות יותר).

מוזר שאולמרט בחר לתקוף את נתניהו דווקא בנושא הזה. הוא עצמו, כראש ממשלה, אישרר החלטה של קודמו, אריאל שרון, לרכוש שתי צוללות מגרמניה, וזאת חרף התנגדות חריפה של הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ. אולמרט יודע היטב שכל שש הצוללות של ישראל נרכשו שלא בתמיכת הצבא, ולרוב גם אל מול התנגדות הרמטכ"ל ומפקד חיל הים. על פי פרסומים זרים, צוללות הדולפין יכולות לשאת טילים גרעיניים, ונועדו לתת לישראל יכולת מכה שנייה, במקרה שתותקף. לפיכך, הן לא משרתות תרחיש של תקיפה ישראלית, אלא נועדו להרתיע את מי שמאיים על ישראל בתקיפה גרעינית. במילים אחרות, גם כדי ליצור הרתעה אמינה צריך להשקיע כסף.

עלות הצוללת השישית שנרכשה מגרמניה 2.5 מיליארד שקל, ויחד עם שתי אחיותיה, שנבנות כרגע, הן יחליפו בעתיד את שלוש הצוללות שפועלות היום ושנרכשו בסוף המאה הקודמת. לגבי שאר התקציבים שהוקצו להכנות לעימות מול איראן לא ניתן לפרט. אפשר להניח שחלקם הופנו לשיפור היכולות המודיעיניות של ישראל מול איראן וחלקם לפיתוח מערכות שיאפשרו לישראל לעמוד בעימות בטווחים כאלה. אבל בדומה לרוב המוחלט של המערכות שמפתח צה"ל – מדובר ביכולות גנריות שאינן מוגבלות לתרחיש אחד, אלא יתרמו לכוחה של ישראל בכל עימות עתידי.

הסכום הוא אכן אדיר, ואין ספק שהוא מהווה חלק מהגירעון הכבד שהותירה ממשלת נתניהו היוצאת. אבל האם יכולה ישראל להרשות לעצמה שלא לבנות יכולת צבאית מול איראן, ולו כדי ליצר איום אמין? קשה לדמיין ראש ממשלה ישראלי כלשהו שהיה לוקח את הסיכון, ולא בונה יכולת להתמודדות עתידית עם איראן.

אגב, זו לא הפעם הראשונה שישראל מוציאה סכומים נכבדים לקראת איום שלא יתממש. ב-2003, במלחמת המפרץ השנייה, השקיעה ישראל כ-3 מיליארד שקל בהכנות להגנה מפני הנשק הכימי והביולוגי של סדאם חוסיין, נשק שעד היום לא נמצאו הוכחות לקיומו.

במקביל לתוספות המיוחדות לתקציב היבטחון, כפה נתניהו קיצוץ של 3 מיליארד שקל בתקציב כתגובה למחאה החברתית ב-2011. ממשלתו התנתקה מהמתווה שקבעה ועדת ברודט לתקציב הביטחון, ולראשונה זה שנים רבות פעל צה"ל ב-2012 ללא תוכנית רב-שנתית. התכנון קיים – אבל איש בצה"ל אינו יודע מה יהיה התקציב שעל בסיסו ניתן לתכנן. בארגון כמו צה"ל, חוסר היכולת לתכנן פרויקטים ולצאת להתקשרויות ארוכות טווח הוא בלתי נסבל.

תוכנית "עוז" שהכין הרמטכ"ל גנץ לחמש השנים הבאות מנסה להתאים את הצבא לשינויים באזור, אבל בדרך שמרנית וללא נטילת סיכונים. עם היעלמותו של איום צבאי-קונבנציונלי על ישראל, יוכל שר הביטחון הבא להקטין את צבא היבשה ולהפנות משאבים לכלי המלחמה של העתיד – סייבר, מודיעין, חימושים מדויקים וכלי טיס בלתי מאויישים. אכן, שום צבא סדיר לא עומד היום על גבולות ישראל ומאיים עליה במלחמה, אבל אי-היציבות שסביבנו מקרבת לגבולות ישראל גורמים אלימים וקיצוניים, ומגבירה את הסיכוי לסבבי הסלמה תכופים יותר.

צה"ל יתקשה לעמוד במשימות אלה אם יקוצץ שוב תקציב הביטחון - וזהו תרחיש סביר - אבל הוא יהיה חייב לשנות את סדר העדיפויות שלו ולהשקיע בתבונה באיומים החדשים - ולא באלה שהולכים ונמוגים.